לפני כחודש וחצי נפלו פני. הסתכלתי על מאו, חתולתי בת ה 15.5 וראיתי אותה הולכת ודועכת מול עיני.
הרגשתי אובדת עצות, לאחר נסיונות שונים של טיפול (רפואי, אנרגטי, תזונתי), החלטתי לוותר על ההליכה לוטרינרים ולאפשר לה לחיות עד שהיא תרגיש “שמספיק”.
אבל עכשיו, כשבאמת הרגשתי שהיא בדרך לעזוב את הגוף, כל השאלות עלו מחדש – האם יש מה לעשות? האם להילחם? לשחרר? והשאלה שהכי רציתי עליה תשובה היא – מה היא רוצה.
כיון שהרגשתי מעורבבת מאוד ביקשתי את עזרתה של מוריה.
לאחר תקשורת איתה מוריה הציעה שנדבר, כי לא שמעה ממאו שום אינדיקציה שהיא בעניין “עזיבה”, ואף הרגישה אותה מאוד נוכחת, ותהתה מאיפה מגיעים הפערים.
שוחחנו והסברתי את הרגשתי, ומוריה הציעה שאני אדבר עם עצמי בזמן שהיא תדבר עם מאו, ואנסה להבין מה הרצון שלי בלי קשר אליה.
אני מאוד אוהבת את מאו וקשורה אליה, ובכל זאת, הרצון הכי חזק שלי היה להבין מה היא רוצה. משם אני מוכנה לעשות הכל – לשחרר או לעשות שינויים וטיפולים ככל שיידרשו.
אחרי השיחה השניה של מוריה עם מאו עלתה תמונה קצת אחרת – מוריה שאלה את מאו ישירות וגם הסבירה למאו את רצוני להבין מה רצונה.
מאו ענתה שהיא לא מבינה מה ההבדל (אני- בין חיים ומוות?! מוריה- כן).
מסתבר שכבר תקופה ארוכה מאו עסוקה ביומיום בעיקר בעולמות הרוח, ולטענתה גם אני עסוקה שם איתה (:
זה לא ממש משנה לה אם להישאר בגוף או לא. היא מוכנה להישאר בשבילי אבל תכלס די מיצתה. והיא גם לא ממש מבינה מה הדרמה שלי לגבי הפרידה, הרי אנחנו בכלל לא נפרדות, וממשיכות בקשר כך או כך.
להתעקשותה של מוריה על רצוני להבין מה רצונה היא ענתה משהו בסגנון של- אוי, נורית והשטויות שלה. אך הן סיכמו בסוף שאוציא את כלוב הנשיאה לחצר, איפה שהיא יושבת והיא תחליט במהלך היום אם להיכנס אליו ואז ניסע לוטרינרית, או לא, ואז אבין שהיא בוחרת להשתחרר מהגוף.
וכך ישבתי מתוחה וחיכיתי להכרעה. שלא כהרגלה (לברוח כשרואה את הכלוב), מאו התקרבה לכלוב, רחרחה אותו, ו… הפנתה לו עורף וחזרה לרביצה בחצר.
טוב. כאב מהול בהקלה. לפחות אני יודעת מה היא רוצה, וגם יודעת שלה זה באמת לא ממש משנה. וכך התפניתי ללוות אותה בשלבי הגסיסה, שמוריה אמרה שאין לדעת כמה זמן ייקחו ואיך יראו.
אספר בקצרצרה, שהרגשתי שנכנסנו לסוג של ריטריט. אמנם הייתי יוצאת לעבודה. אך במשך כמעט שבועיים חוזרת מיד הביתה להיות איתה או בסביבתה. כשרוב היום היא שוכבת על האדמה בחצר, או על הספה בחצר השכנה. לא מדברת (וזו חתולה שאוהבת מאוד לפטפט…), שומרת נגיעה (וזו חתולה שאוהבת לשבת עלי), לא אוכלת, ולאחר ששותה נראה שנאבקת בבחילה.
ואני מוצאת את עצמי משתיקה את הפלאפון, אם יש צורך חשוב לשיחה הולכת לדבר בשקט במטבח, לא פותחת מחשב. יושבת בשקט, קוראת או פשוט “מחזיקה מרחב”, של אהבה, תמיכה, קבלה. ותוך כדי זה עוברת דרך “סרטים” משלי – על פרידה, על דאגה, על שחרור והרפייה. ההרגשה שלי היתה, שכל אחת עושה את דרכה, אחת בסמוך לשניה.
אחרי כשבועיים, פתאום היא הסכימה לשתות קצת “מרק עוף”, ואז לאכול טיפה. ואז גם באה לזמן מה לשכב לצידי במיטה. ואני, שכבר עברתי תהליכי פרידה, והתאבלתי על קשר פיזי של 15.5 שנה שהולך להסתיים, ושמחתי וצחקתי בתוכי מכל מיני זכרונות מתוקים שעברנו יחד, הבנתי ששוב אני צריכה לשחרר, להיפרד. אך הפעם להיפרד מהפרידה. לרגע הצלחתי להיות באי ידיעה, ומיד החלפתיי אותה בהגדרה של פרידה, אך מאו היא מורה יסודית, ואני תלמידה יסודית (: