ארגנטינה שנייה לפני שהגיעה סופת טורנדו אל אחד החופים.
משפחה אחת אורזת תיק קטן, מתפנה מהבית ונוסעת לשדה התעופה.
את הכלב שלה היא משאירה בבית יחד עם אדם שדואג לו ושומר על הבית.
יש המון מתח, אי וודאות ופחד.
המשפחה מאוד דואגת לכלב שנשאר מאחור.
יש מחשבות על מה יקרה אם הוא יצא מהבית, מה אם הבית יוצף
והוא יהיה בסכנה ועוד מחשבות מדאיגות.
בשלב הזה קבלתי תמונה של הכלב ואת שמו ואישור לדבר איתו.
אני מבקשת חופש פעולה, מקבלת, ומתארגנת למפגש.
הכלב מקבל את פני בהתרגשות ואנחנו מתחילים בערבוב של משחק,
ליטוף ואינפורמציה.
הכלב מספר שהוא ממש מתגעגע לילדים.
הכלב מבין את הדאגה של המשפחה כלפיו אך היא מאוד קשה לו –
הוא מרגיש אותם. הוא מראה לי מה הוא אוהב לעשות עם כל אחד מהילדים,
ואיך זה כאשר הם משחקים כולם יחד.
הוא לוקח אותי לסיור בבית, מראה לי את חדרי הילדים
ומתענג על הריח שלהם.
אני מסבירה לו שבמצב כזה מותר קצת לחרוג מהכללים
והוא יכול לישון על מיטות הילדים כדי להקל על הגעגוע והבדידות
(כמובן בלי לקרוע למרוט וכו’).
אני בודקת איתו שהמסר ברור.
הכלב מספר לי כמה מכבידה עליו הדאגה שלהם כלפיו.
דאגה שיש בה מתח ופחד. אני מבטיחה לדבר איתם על זה.
אני מסבירה לו מה יכול לקרות אם תגיע הסופה.
איזה רעשים יכולים להיות, שיכולה להיות רוח חזקה
וחפצים עפים ופגיעה בבית.
אני מסבירה את האפשרות של הצפה של מים.
מסבירה לו מתי יהיה נכון להישאר בבית ומתי עדיף שיצא לרחוב
(אני משתדלת להסביר דרך תפיסת העולם שלו. זה מעניין ומרתק עבורי).
ואני ממשיכה – אני מסבירה איך יהיה נכון לנהוג במצבי הקיצון
האלה ושלפעמים זה יהיה “נגד האינסטינקט”.
למשל, כשחפצים מתעופפים במהירות גבוהה.
אני בודקת את הבנתו. הוא שואל עוד שאלות ואני עונה עד
שאני מרגישה שהמסר ברור.
אחרי שהכל הוסבר הוא לא רוצה להיפרד.
קשה לו להיות לבד בלי המשפחה שלו.
אנחנו משחקים עוד זמן מה ואני מבטיחה לו
שאבוא לבקר כל עוד יש רצון וצורך.
אני מודה לו ונפרדת.
אני מעבירה את המסר למשפחה, את כל פירוט השיחה איתו
(כולל שהתרתי לו לישון על המיטות של הילדים
זה מתקבל מצידם בברכה).
למחרת, הכלב ואני נפגשים שוב.
הוא הרבה יותר רגוע ונינוח.
מרגיש את האהבה של המשפחה ופחות את הדאגה.
הידיעה הזו נותנת לו ביטחון ושקט.
אנחנו משוחחים קצת על השיחה מאתמול.
ברור לי שברור לו, אנו שוב משחקים יחד ונפרדים.
כך כמה פעמים עד שהטורנדו חולף לו והמשפחה חוזרת.
כשדיברתי איתו בשיחה האחרונה, המשפחה כבר חזרה לבית ואליו
והוא היה מאושר.
אף אחד לא כעס עליו שהוא ישן על המיטות וסיכמנו שמעכשיו
חוזרים לכללים הרגילים.
החיים חזרו למסלול והכלב לא צריך אותי יותר.
חיבוק,
תודה
ופרידה.
