פונה אלי בחור חמוד מאוד, מתייעץ איתי:
יש במשפחה שני כלבים גדולים, האחת ותיקה ושקטה, החדש מקסים ומתאים, אנחנו מתים עליו אבל…
כאן לצד האהבה הגדולה לשניהם נפתח סיפור על מעלליו של “החדש”, על כך שהוא לא רגוע וההשפעה של שלל ההתנהגויות שלו על הבית ודייריו – אלו ההולכים על 2 ואלו ההולכים על 4 (כן גם על הבית כי הנזקים הפיזיים הם לבית…)
קיבלתי תמונה של “החדש” ונכנסתי לתקשורת איתו, מייד בתחילת השיחה מגיע אלי מידע שלא שמעתי עליה בשיחה עם הבחור.
הכלב מודאג מתוח ומבולבל – האם הם רוצים אותו בבית? האם יש לו מקום? האם הוא יישאר שם או לא.
חזרתי אל הבחור ושאלתי בפשטות – אתם רוצים את הכלב?
תשובה מיידית – ברור!!!
אני שואלת שוב
אתם רוצים את הכלב? פשוט כי הכלב סיפר לי על בלבול וחוסר ביטחון ברצון שלכם אותו, אתה לא צריך להתביש – תאמר לי את האמת, אני לא שופטת – אתם רוצים את הכלב?
תשובה שניה – קצת מגומגמת קצת מהוססת מתחילה לפרוס את התמונה.
כן, יש התלבטות בגלל הקושי, כן יש רגשות אשם, ומי בכלל ירצה כלב כזה עם התנהגות כזו. וכמה הוא מסכן, את לא יודעת מה עבר עליו, ו..
סטופ! (אני אומרת)
השאלה היא מה אתם רוצים
וביקשתי שישבו כל המשפחה ויחשבו מה הם רוצים,
את הדראמה, את רגשות האשם, את ה”מה עושים עם התשובה” לשים בצד.
קודם כל לשאול את השאלה.
המשפחה (הממושמעת) לקחה לה את סוף השבוע לשאלה.
ביום ראשון התשובה הייתה ברורה
הם לא מעוניינים שהכלב ישאר איתם.
(באופן מפתיע הכלב נרגע מיד לאחר ההבנה של המשפחה, אבל זה לא העניין, הכלב נרגע כי הייתה בהירות, המשפחה גם שהכלב היה רגוע הבינה שהם מעדיפים בית בלעדיו)
דיברנו קצת על רגשות האשם, על פעולות קונקרטיות, איפה לפרסם ומה לעשות עד ש…
תוך מספר ימים נמצא לכלב בית חדש
לאחר מספר שבועות קיבלתי דיווח שהכלב מאושר בבית החדש, ההתנהגות שלו שונה לחלוטין, הבית של הבחור ומשפחתו נרגע וחזר להרמוניה.
בקיצור – כל הגנים ניצחו או במילים החדשות WIN-WIN
כמה פשוט!!!
אם רק מסכימים לפשטות, אם שמים רגע בצד את כל המה יהיה , זה לא פייר, איזה בן אדם אני אם
(ואני יודעת זה לא פשוט)
אז למה אני מספרת את זה?
הרבה פעמים כל מה שצריך לעשות הוא לשאול את השאלה.
לפעמים השאלה היא פנימית לעצמנו – מה אני ב-א-מ-ת רוצה
לפעמים צריך לשבת עם כל המשפחה ולהקשיב ולחשוב יחד.
לפעמים צריך לשאול את בעל החיים (אולי הוא לא רוצה לעבור דירה?, אולי כן?)
הרבה פעמים כשהתשובה ברורה יותר קל לפעול, יותר קל לבעל החיים כי הדברים על השולחן
וגם אם לנו זה קשה לפחות יש בהירות.
לפעמים הדרכים נסתרות לעינינו,
לפעמים אנחנו תחנת מעבר לבית מדוייק עבור בעל החיים,
לפעמים בעל החיים סיים את מה שהיה לו לעשות איתנו
ולפעמים כל מה שצריך זה שנבחר מחדש בדיוק את מה שיש. ועצם הבחירה מחדש עושה את השינוי.
אני יודעת שמילים כאלו יכולות לעורר הרבה רגשות, כן לפעמים גם זעם (מה את מציעה שפשוט לא ניקח אחריות?)
לא, אני מציעה שניקח אחריות על התשובות ומתוכן נפעל ב 100 אחוז אחריות.
אני מציעה שנשאל שאלות פשוטות גם אם הן נוקבות,
שנסכים לקבל את התשובה שעולה ואז נחליט מה לעשות – במלוא האחריות.
אבל שלא נחשוב שאנחנו יודעים את הכל.
הרבה פעמים כאשר לא נשאל את השאלה ניתקע בתוך הדראמה: – חוסר אונים, רגשות אשם, כעס, תחושת מושיעים ומצילים. ולא נקשיב לאמת שמתבקשת להתגלות.
הרבה פעמים כשנקשיב לה- גם אם זה כואב וגם אם זה לא נעים, הדרך לפיתרון מייטיבי ממש נפתחת לפנינו.
פגשתי משפחות שבחרו מחדש להיות עם בעל החיים – וההתנהגות השתנתה
פגשתי א.נשים שהרגישו מצילים ומושיעים ולקחו בעלי חיים מהרחוב בניגוד מוחלט לרצונם.
פגשתי אנשים שהקשיבו לבעלי החיים ונתנו להם ללכת לדרכם או לבית חדש עם כל הקושי שבדבר.
(ורק מגלה שבד”כ כל מי שמפחד שבעל החיים לא רוצה אותו זה ממש לא נכון)
אני נפרדתי מלא מעט חיות שאספתי בדרך והייתי רק תחנת מעבר, יכולתי להעלב (משהו בסגנון – הם לא אוהבים אותי יותר, אני לא מספיק טובה ועוד כל מיני מאלו)
ויכולתי פשוט להתבונן ולראות שזה הדבר המדויק ואיזה כיף לקחת חלק.
