“פינת החיי בקיבוץ מעגן מיכאל הוא מקום קסום. שוכנים בו בכפיפה אחת בעלי-חיים שונים ומגוונים. טווסים מפוארים קיבלו את פנינו, תוכים קראו בחלל בקולם המיוחד, עיזים, אמו תוסס, גדליהו החזיר המפואר, יוסי החומט, ועוד רבים.
כתוצאה מנסיבות חייהם אף אחד מהם לא יכול לחזור ולשרוד כפי טבעו, הוא פשוט ימות.
פגשנו את מנהלת המקום, איילין – צעירה אנרגטית שליבה מלא אהבה ורצון טוב. חלומה להפוך את פינת החיי המורכבת הזו למקום בו כל אחד מהשוכנים ימצא את הבית המתאים ביותר לצרכיו. היא לקחה אותנו לסיור, אנו מגלות שהיא מכירה כל חיה, ומאוהבת קשות ברבות מהן.
מוריה, לוותה אותנו מרגע ההגעה, והציגה בפנינו את החיות איתן נוכל לתרגל תקשורת. אני בחרתי ב – בריג’יט הצבה. חשבתי שאין אתגר גדול מזה. היו לי צבים כשהייתי ילדה, אבל לא שוחחתי איתם, וודאי שמעולם לא חשבתי על אפשרות שכזו . לשוחח עם צבה… ? זה הזוי…
התיישבתי מול בריג’יט. היא ישנה. עשיתי את ההכנה לקראת התקשורת. בריג’יט ואני בבועת אור אחת מבודדות מכל הסובב. התבוננתי בשריון שלה שעלה וירד עם הנשימה, בעדינות רבה, כמעט לא מוחשת. לא ראיתי את פניה. הן היו בתוך השריון.
שאלתי את השאלות המקובלות כמו שלמדנו בקורס. עלו תמונות, סרטונים קצרים. בריג’יט מסתובבת בפינת החיי, סקרנית מאוד, פוגשת את החיות המסתובבות כמוה. “זה מעניין” היא אומרת לי. והיו עוד שאלות ועוד תשובות. לפתע הגיעה אחת המטפלות, טפחה על שריונה העירה אותה ונתנה לה שני עלי חסה גדולים. בריג’יט התעוררה ואכלה בתיאבון רב. חיכיתי בסבלנות, לא ניתקתי את הקשר, הייתי יחד איתה. כשהיא סיימה לאכול, היא התבוננה בי, בחנה אותי, פשוט ראתה אותי תרתי משמע, זה מה שהרגשתי. ידעתי.
חלק מהאינפורמאציה שקיבלתי מבריג’יט הייתה מדויקת, פשוט ככה. חלק אחר נבע, כנראה, מהרהורי ליבי. אני עדיין לומדת להבחין בין האמת של בעל החיים לבין הדמיון שלי.
חזרתי עם הידיעה, שאפשר “לדבר” עם צבה, שזה יפה לדבר עם צבה. ושגם לצבה יש עולם חוויות עשיר, מורכב ומרתק. יש לה השקפת עולם וידע קיומי יקומי עתיק יומין הטבוע בהווייתה.זו הייתה חוויה חד פעמית.
אני לומדת צניעות”.
אוה והבה שטיינר שתרגלה עם ברג’יט הצבה שיתפה בחויה שלה
