זה סיפור שאני אוהבת במיוחד, על אנשים שאני במיוחד אוהבת, ועל חתולים שאהבו אותם קצת פחות.
זה סיפור אמיתי על משפחה מקסימה ישראלית סטנדרטית: זוג + 3 בשנות ה 40 בשיא הג’אגלינג בין קרירה, פרנסה, אהבה וילדים.
בנוסף לכל העומסים קרה שבקרבתם מתגוררת מצילת חתולים והעודפים זולגים לחצר שלהם.
האם הם בחרו בחתולים האלו? לא ממש.
אבל החיים בחרו בחתולים האלה עבורם.
אחרי יללות כאלה ואחרות, לאט לאט הם נתנו להם שמות, קנו שק של אוכל וליטופים לפי החשק והזמן.
שלישיית החתולים חיים בחצר, הם לא ממש שלהם וגם לא ממש לא.
באחד הביקורים שלי בביתם, בני המשפחה סיפרו לי שאחת החתולות שבחצר פשוט בלתי נסבלת:
“אי אפשר באמת ללטף אותה,
היא כל הזמן מנסה להיכנס לבית, שורטת, צדה המון.
היא מתקיפה פה ושם וחסרת מנוחה בצורה קיצונית עד בלתי אפשרית.”
בקיצור, חתולה בהפרעה.
על הדרך הם סיפרו לי על השחור השטן, כך הם קראו לחתול הרחוב מטיל האימה שגם מגיע לחצר שלהם, אחד שתוקף ומפחיד את כולם.
הם סיפרו לי שהם ממש שונאים אותו. שהוא מפחיד ותוקף את כל החתולים ושהחתולים ממש מפחדים ממנו.
בסוגריים, אומר שרוחניות היא מהם והלאה.
אוהבים אותי מאוד, אבל אל תכניסי את השטויות שלך לבית שלנו.
טוב, לדבר עם חיות אני מדברת רק באישור
וקיבלתי אותו בגיחוך קל, עקיצה והרמת גבה.
התחלתי לדבר עם החתולה.
זו הייתה פעם ראשונה שבעל חיים תקף אותי פיזית תוך כדי תקשורת, זה היה מאוד מפתיע וכואב.
התקשורת התחילה והחתולה הצטרפה מלאת התלהבות, אז רצה ממרחק והתנפלה עלי.
עצרתי את התקשורת.
כשניסיתי שוב לנהל שיחה, בדיוק כמו בשיחה הקודמת, השיחה התחילה טוב ואחרי זמן קצר החתולה תקפה אותי שוב.
אני תמיד אומרת שהתנהגות בעל החיים מראה לנו אם התקשורת מועילה או לא, אז ניסיתי להבין.
הבנתי שהתקשורת כרגע צריכה להיות מאוד קצרה. ברמת העירנות והמתח בו נמצאת החתולה, תקשורת ארוכה מדי לא מאפשרת לה להיות על המשמר. כך גם עם ליטופים, ההתמסרות גם לא מאפשרת לה להיות על המשמר.
חזרנו לשיחה.
התנצלתי. לקחתי על עצמי לעשות שיחות קצרות והצבתי גבולות- אני לא מאפשרת שיתקפו אותי בשום צורה.
המשכנו בשיחות קצרות, בקיטועים.
קיבלתי מידע על החיים שלה בעבר ומאיפה באה הדריכות הגבוהה שלה.
הבנתי שיש בה רצון עצום להתמסרות, אך צריכה מספר דברים שחסרים לה. בנוסף לעבודה איתה על הפחד ועל היכולת להתמסר, מול הפחד לא להיות בערנות היא חייבת לקבל “כמה ביטחונות”, כמו אוכל בזמנים קבועים והחלטה פנימית של המשפחה אם היא שלהם או לא.
עבדנו על החלק שלה בלהיות “חתולה של מישהו”, על השחרור מהעבר והתבוננות על החיים כאן ועכשיו והבנה שאין עוד צורך להיות כל כך דרוכה. היא ציינה את החתול השחור– הבטחתי לדבר איתו.
וזהו.
אח”כ דיברתי עם החתול השחור שהראה לי כמה זה מעייף להיות כל הזמן דרוך, תוקפני וחזק, כמה נמאס לו מזה.
הצעתי לו “לפרוש לגמלאות”. בדקנו אם יש משהו שמאיים עליו בטריטוריה שלו וראינו שלא. לא הגענו להסכמה, רק הראיתי לו אפשרות אחרת ופשוט ראיתי אותו, את האופי האמתי שלו, מי שהוא מעבר לתפקיד שהיה צריך לגלם.
מה אמרתי למשפחה? לא הרבה.
מאחר והבן הבכור אחראי על האכלת החתולים, ביקשתי אם יוכל להאכיל אותם בצורה קצת יותר קבועה.
לחברה שלי אמרתי שכדאי שתבחר בפנים אם הם חתולים של המשפחה או לא, כי זה עשוי להקל על כולם.
כשראינו את החתול השחור רק אמרתי לה “את יודעת כמה קשה לגלם את התפקיד שלו יום יום דקה דקה? הוא בטח ממש עייף”. בתור אישה קרייריסטית היא הבינה בדיוק במה מדובר.
אחרי שבועיים קיבלתי תמונה בה החתולה ה”בלתי נסבלת” מתפנקת על חברתי. עם השאלה “מה עשית לה???”
בפעם הבאה שביקרתי, החתולה “הבלתי נסבלת” קפצה עלי ולא הפסיקה לגרגר ולהתפנק, היא נראתה רגועה מאי פעם ונינוחה מאוד.
הבכור פנה אלי וסיפר לי, “את יודעת מה קרה לחתול השחור? הוא פשוט כל כך עייף, אז הוא נח אצלנו”. שאלתי אותו אם הוא תוקף ואם החתולים מפחדים ממנו.
הוא אמר שממש לא, הוא לא תוקף, הם לא מפחדים ומדי פעם הוא גם אוכל.
סיכמנו שהוא פשוט יצא לפנסיה.
והחברה שלי – היא פשוט המומה מהשינוי אבל בעיקר מבסוטה מהשינוי.
לא מזמן קיבלתי תמונה של הקטנטונת מסיעה את החתולה בעגלה והחתולה? בהתמסרות אין קץ.
