קיקי, המיני פינצ׳ר המתוקה שלנו, נעלמה.
כשקמתי ממנוחת הצהריים, הלכתי לבדוק שהיא יושבת כהרגלה על הדק בחצר ומצאתי שהיא לא שם.
זה קורה הרבה. קראתי לה ושרקתי כרגיל.
כלום.
בטח אצל השכנים מצד ימין. גם לא היא וגם לא הם.
טלפון זריז לשכן מימין – ״קיקי אתכם?״, ״וואללה, לא.״
הלב שלי נפל, ידעתי שמשהו לא בסדר.
כבר יותר מרבע שעה והיא לא חוזרת. משהו לא רגיל כאן.
עליתי לרחוב – קראתי, חיפשתי, שאלתי שכנים. כלום. נכנסתי ללחץ.
ניסיתי לא להתפרק ולבכות.
בעלי ירד ליער לחפש, אולי פגשה בחזיר בר? או נחש?
נכנסתי לרכב לעשות סיבוב במושב, בכל רחוב ופינה אני קוראת את שמה ושורקת. כלום. אני מתחילה לבכות כי כבר עברה כמעט שעה ומעולם זה לא קרה.
היא לא הייתה הולכת רחוק לבד, תמיד נשארת בסביבה ובאה כשקוראים לה.
מישהו לקח אותה, אני משוכנעת. היא כזו חמודה וידידותית, איך שלא? הפחד והעצב גבר ועלה והשתלט עליי.
חזרתי הביתה מפורקת מהסיבוב ובעלי גם חזר ללא תשובות. אין קיקי. הפנים שלו חיוורות ואני כבר בוכה. התקשרתי למוריה. זה היה לפנות ערב, יום העצמאות, לא הרגשתי בנוח אבל זה מקרה חירום, מה עוד אפשר לעשות?
מוריה בקול הרגוע והשקט שלה שאלה אותי כמה שאלות טכניות על מה קרה עד עכשיו. עניתי.
בהבנה וחום לב היא הסבירה לי מה לעשות –
להתנקות, להמיר פחד לאהבה, לחבר לה חוט מהבית לליבה ולבקש ממנה לחזור הביתה. לשאול אותה “האם היא צריכה עזרה כדי לעשות זאת”.
במקביל, מוריה התחברה גם ושלחה מיד הודעה- ״היא בחיים״. את זה היא כבר רואה ותודה לאל. מוריה המשיכה להתחבר וראתה אותה: “יש איתה מישהו, גבר. לא לקח אותה, אלא כמו נקלע למצב איתה”. היא ראתה שקיקי קצת מבולבלת, ביקשה מקיקי לפנות אליו ולמסור לו שהיא צריכה להגיע הביתה ועכשיו. שייקח אותה עכשיו הביתה – אם צריך אז לילל.
לא עברה דקה ואני שומעת צעדים וקולות באים לקראתי, מכיוון החצר האחורית. השכן משמאל מגיע עם 2 ילדים קטנים ואומר לי ״הכלבה שלכם, היא ליוותה את הילדים לטיול. היא בסדר, היא בדרך חזרה עם אשתי״.
מה???! תודה לאל!!!
אבל רגע, מוריה אמרה איש. היא עם אישה, השכנה שלי משמאל. איזה איש?
לא משנה, העיקר שהיא בדרך.
רצנו לעלייה בקצה הרחוב וחיכינו לקיקי.
חיכינו חיכינו והנה אני רואה איש (?!) הולך לצד כלבלבה פיצית שחורה.
הם הולכים מהר, הזוג. (הפיצית השחורה והאיש)
מאחוריהם, אני רואה 2 נשים במרחק של 10 מטר, הולכות לאט, מפטפטות.
קראתי לקיקי והיא טסה אליי.
כשהוא הגיע אלינו אמר ״סליחה, היא פשוט הצטרפה אלינו והמשיכה איתנו.
אנחנו מתארחים אצל השכנים ועשינו טיול ארוך במושב ולשדות. היא כזו מתוקה,
בדרך חזרה התחילה לילל ולבכות הרבה. אמרתי לה כל הזמן שאנחנו תיכף מגיעים הביתה.״
מה מסתבר?
קיקי, הידידותית והמתוקה רצתה לצאת לטיול. לא אמרה לנו כלום ופשוט הלכה.
אך היא ילדה כזו טובה, הקשיבה למוריה ועשתה בדיוק מה שביקשה.
אני אסירת תודה לך מוריה, על הליווי החם, על התקשורת שלך עם קיקי, על המידע ועל ההרגעה. תודה מכולנו, גם מקיקי .
