קמנו למערכה חדשה – כל המדינה במצב כוננות והתרעה – שולחת ברכות של שקט והגנה.
ומצרפת סיפור קצר – אולי יעזור להעביר את הזמן הזה…
זה היה המפגש האחרון של קורס שהעברתי.
ביקשתי מכל אחת מהמשתתפות להביא משהו לסיום – סיפור, שאלה, מחשבה.
טאווה – (חמוטל) גורן חיטין, הנמנית על הצוות של “שפת הציפורים”, הגיעה עם סיפור ובקשה יוצאת דופן.
עקיצות על ההר
שפת הציפורים מקיימת כל שנה התכנסות של שלושה ימים ביערות הגליל.
בהתכנסות הקודמת של “שפת הציפורים”, כמה משתתפים נעקצו על ידי עקרבים.
ההתכנסות הבאה כבר ממש מעבר לפינה – והנושא של העקרבים מעלה מתח ודאגה:
האם יש דרך לדאוג לכך שלא נפריע להם – והם לא יפריעו לנו?
טאווה ביקשה: אפשר לדבר עם העקרבים?
לראות אם אפשר להגיע להסכמה – למצב של דו-קיום.
או אולי אפילו להציע להם… לצאת לחופשה בזמן ההתכנסות?
איך מדברים עם עקרבים?
הייתה קצת אי נוחות, הרי אין לנו תמונה שלהם – איך נדבר איתם…
סיפרתי על הלימודים שלי ואיך למדתי לדבר עם בעלי חיים בלי תמונה.
הצעתי לקבוצה לעשות תקשורת עם קהילת העקרבים של הר כמון,
הזכרתי איך להשתמש בכלים שלמדנו לניהול תקשורת ומשא ומתן (בכל זאת – שיעור סיכום).
טאווה בחרה לדבר עם העקרב שעקץ אותה בהתכנסות הקודמת.
ואני, הנחתי את שאר המשתתפות לתקשורת עם כלל העקרבים באזור ההתכנסות.
כשחיה קטנה רואה אותך בגדול
בתקשורת עם חיות בר, כמו רבים מאיתנו, גם טאווה נכנסה לתדר של:
“אנחנו מצטערים שאנו פולשים, אתם חיות הבר המופלאות, אנא סלחו לנו…”
והתגובה הפתיעה אותה:
העקרב הרגיש לה כמו סבא טוב וצוחק, שרואה ילדה קטנה שעדיין לא מבינה את כל התמונה.
הוא העביר לה תחושה שהמקום שייך לכל מי שמגיע אליו, בלי מושגים של הם ואנחנו.
כשטאווה אמרה לו “סליחה שאנחנו כל כך מגושמים ולא שמים לב אליכם”, (במחשבה שזו הסיבה לעקיצות). הוא ענה לה בקריצה:
“את באמת חושבת שאנחנו לא יודעים שאתם פה?
אתם עושים כל כך הרבה רעש… איך אפשר לא לשים אליכם לב?”
העקיצות הן לא בגלל שאתם “דורכים” עלינו”
המסר שלו היה מפתיע ועמוק: “זה לא הפחד, ולא הדריכה – אלא בחירה מדויקת.
העקיצה שלנו מובילה לתהליך אישי, לריפוי.
שימי לב לעקיצה שלך ומה קרה בעקבותיה”
טאווה, עדיין מהוססת, נשארה בגישה של התנצלות.
אבל העקרב – בעקביות, בשקט – המשיך לכוון, לאפשרות של לדו-קיום.
בקשות (מוזרות) מהשטח
יתר המשתתפות בתקשורת עם העקרבים שאלו, הסבירו, חיפשו הסכמות וכמובן שביקשו מהעקרבים להתחשב.
ואלו מצידם ביקשו גם:
בתוך התקשורת עלו שתי בקשות מאוד ספציפיות מהעקרבים:
- “לא להדליק מדורות בהרבה מקומות – זה מחמיץ את האדמה”, הם אמרו.
- “ מים נשפכים במקומות רבים ושונים –זו בעיה עבורנו”
הבקשות היו תמוהות לטאוה
1. כי בכל התכנסות – תמיד, יש רק שתי עמדות קבועות למדורות.
2. האמירה עם המים הייתה ממש מעורפלת – במיוחד כי בהתכנסויות יש רק נקודת שטיפת כלים אחת.
המציאות:
1. במהלך ההתכנסות, עלו הרבה בקשות מצד המשתתפים לעשות עוד מדורות במקומות נוספים על ההר. טאווה שזכרה את בקשת העקרבים – התעקשה שלא, וכך היה – המדורות נשארו רק במתחמים הרגילים.
2. בהתכנסות הזו, התגלתה בעיה בניקוז של עמדת שטיפת הכלים –
המים שזרמו הציפו אזור גדול – דבר שלא קרה בעבר – הצפה שאף אימה להגיע ולהרטיב את האוהלים.
היה צורך לנתב את המים מחדש.
מי שחפר את תעלת הניקוז דיווח – “היו סביבי המון עקרבים, מאוד לא מרוצים…”
שתי בקשות שנשמעו כמעט תמוהות – התגלו כמדויקות באופן מפתיע – אולי לא כל כך מוזרות, אחרי הכל.
עקצו או לא עקצו?
הפעם, לראשונה – אף אחד לא נעקץ במהלך ההתכנסות.
העקרבים היו ונראו – אך לא עקצו.
שתי בהקשות המדויקות (ומוזרות לכאורה) שהתקבלו מראש,
הובילו לשקט, שיתוף פעולה, ולחוויה אחרת לגמרי.
סיכום?
אני לא אומרת שכל פעם שתדברו עם עקרב הוא יענה.
אבל אני כן אומרת – שהסיפור הזה קרה במדויק, כמו שהוא.
נראה שברגע שאנחנו נכנסים לתקשורת, גם כשלא הכול ברור –הם מרגישים, קולטים, ומגיבים.
(בדיוק כמו נמלים, דבורים, ג’וקים חתולים כלבים ופילים).
לינק בשישי
סיפור אמיתי – שהפך לסרט
קישור לפוסט המספר על המדענית הנודעת שחייה בבידוד ביער,
עם משפחה של בעלי חיים
https://www.facebook.com/share/1L3BqmnwR9/
