זה מקרה מהבית שלי עם החתול שלנו.
נולי (שם חיבה) חי אתנו מהיום שנולד. הוא, אימו ושני אחיו גדלו יחד אתנו ועם כלבה מהממת ושלושת הגורים שלה.
בקיצור שלוש אימהות ולכל אחת שלושה ילדים.
היה מרגש, מרתק ומצחיק. אמא כלבה מטפלת בגורי חתולים, אמא חתולה מנקה את גורי הכלבים הקטנים, ושלושת הגורים שלי מבסוטים.
זה היה לפני מעל לעשר שנים. בינתיים כולם גדלו, עברנו בית וכמה פרידות מהחיות שהיו אתנו. חלקן טבעיות, חלקן מרגשות וחלקן ממש עצובות.

נולי, המלך המוכתר, נשאר אתנו מאז, עבר אתנו בית, חי בבית גדול ורוב הזמן מבלה בחצר גדולה עוד יותר.
הוא חתול שכיף להיות איתו הוא מבין הכל, למשל:
8 שנים אחורה הוא היה צועד עם הבן שלי כל בוקר לתחנת ההסעה לבית הספר. הם היו צועדים יחד עד מקום בו הבן שלי היה אומר לו לעצור, אז היה נולי נכנס מתחת לשיח המוסכם, מחכה לבני עד שיחזור מבית הספר והולך איתו חזרה הביתה (לא, נולי הוא לא כלב, הוא חתול). הוא מין כזה חלק מהמשפחה ותמיד נח מזג.

עם השנים התחלנו לסבלט את הבית ולמרות שנולי לא מת על זה הוא מכיר את הריטואל, עובר אתנו לדירה הצמודה וחוזר אתנו לבית. החצר תמיד נשארת שלו ולרשותו.
בגדול אין לנו קשיים עם המלך, למעט להסיע אותו ברכב, זו האימה של כולנו. אנחנו כבר לא עושים את זה שנים כי הקולות שיוצאים ממנו כשהוא ברכב, המבט והטראומה שלו לאחר מכן היו גדולים עליו ועלינו. מבחינתנו אין מצב שנסיע אותו.
עד שהגיע מצב.

עשיתי טעות וסיבלטתי את הבית ואת הדירה במקביל.
עבורנו זו לא בעיה, נקפוץ לסבא וסבתא, אבל מה עושים עם נולי?
החצר תישאר שלו, אבל מה לגבי אוכל? מה יקרה אם הוא יבקש בשש בבוקר להיכנס לבית או לדירה? בקיצור תקלה!
מצאתי את עצמי במצוקה. לנולי לא מפריע שאנחנו נוסעים ומישהו בא להאכיל אותו, אבל כשהבית והדירה מאוכלסים באנשים זרים- זו בעיה!
הילדים אמרו שאין מצב שניקח אותו ברכב לסבא וסבתא ואני חשבתי אחרת.
הוחלט שאדבר איתו.

התיישבתי לדבר איתו, הצגתי לו את המצב ואת האופציות שעומדות לרשותנו:

הוא נשאר בחצר והבת שלי תבוא להאכיל אותו.
הוא בא אתנו לסבא וסבתא.
אולי יש לו רעיון אחר.
נולי דווקא שמח לבוא אתנו ולהכיר את הבית של סבא וסבתא, הוא גם קצת התגעגע אליהם. (נולי מכיר את סבא וסבתא ולא ראה אותם המון זמן).
אבל הכי נולי פשוט רצה להיות אתנו, היום הילדים גדולים והדבר שהכי קשה לו זה ההיעדרויות שלהם מהבית והשינויים:
אחד בא מהצבא ומיד חוזר, אחד טס לחול, אחד לומד רחוק, המקצב של הבית השתנה. למרות שהוא מבין זה קשה לו והוא מעדיף להיות אתנו.
הסברתי לנולי את כל השלבים. הסברתי שכדי להגיע לבית של סבא וסבתא זה אומר שניסע ברכב, שהוא יהיה בתוך כלוב נשיאה, שנהיה בתוך בית שיש בו מרפסת אבל אין חצר, את אורך הנסיעה ושהדירה אינה על הקרקע. (בבלוג יש מאמר על איך התקשורת עובדת אפשר לקבל שם פרטים על איך ת’כלס עשיתי את זה)

נולי חיכה לרגע שניסע ברכב, הוא ידע מתי זה יקרה ונכנס לכלוב הנשיאה בלי טיפת התנגדות, לעומת פעם שזה היה מאבק קשוח.
הוא קצת ילל ברכב אבל נרגע מהר מאוד.
ובבית של סבא וסבתא?
הוא היה נינוח ורגוע, לא הסתובב בבהלה ולא סימן בכל מקום. הוא פשוט התנהל בדיוק לפי מה שדיברנו כאילו הוא מכיר את הבית וברור לו לאן הגיע,
היה ברור לו מה אפשרי ומה לא. המפגש עם סבא היה מרגש עד דמעות, סבתא לא הפסיקה להתפעל ולשבח את ההתנהגות של נולי, מה ששימח את כולנו.
רוב הזמן נולי פשוט התפנק וגרגר, הרחיב את סקרנותו לכל הבית בקצב שלו. היה תענוג לכולנו!!!
לפני החזרה הביתה דיברנו שוב והנסיעה חזרה הייתה אפילו רגועה יותר.

זו הייתה חוויה מאוד מרגשת עבורנו. אפשר לומר חוויה מתקנת עבור כולנו.