למה לא?
כי ברגע הספציפי הזה לא היינו מתוחים, היינו מאוד ישנים.
כי ג’יפסי מתוח מרעשים באופן כללי עוד לפני המלחמה.
כי בומים הם לא דבר שמותח אותנו בבית לעומת “מאמו אני לא אהיה זמין”.
שזה מעביר אותנו לאגף ה – למה כן
אז למה כן?
כי אנחנו יותר מתוחים מהרגיל. החיים שלנו השתנו: דאגה שלא הייתה, צער, עצב, כאב שלא היו כאן קודם, כי הסביבה שלנו שהשתנתה: ראשית ברמת האירועים החיצוניים יש הרבה בומים הרבה מטוסים ושנית ברמה השגרה היומיומית ולמרות שאני מאוד משתדלת להקפיד – השגרה שלנו השתנתה ואני לא תמיד מצליחה לעשות עם ג’יפסי את כל הדברים שהוא רגיל אליהם.
הבטחתי שזה מסתבך
לא תמיד אפשר לפרום ולהגיע לבהירות מלאה מה הגורם הישיר למה, אבל יש כמה הבנות בסיסיות (ולא תמיד חייבת להיות בהירות מלאה) אסביר:
אם אני או יושבי הבית יותר מתוחים, יש סיכוי סביר שזה מעלה את המתח של ג’יפסי. אז כשהמתח שלו עולה היכולת שלו להפעיל בחירה חופשית במצבים כמו בומים פחותה (אם אהיה מדויקת עד כדי אפסית).
עם זאת  ג’יפסי תמיד הגיב חזק לרעשים – ביחוד כאלו שבאים מלמעלה… אחת האהבות של אפי החתול היא לקפוץ מהעץ הגדול על הפרגולה ברעש אדיר שמוציא את ג’יפסי משלוותו…
אבל רגע…  לג’יפסי מעולם לא הייתה שלווה, הכלב ערני ובאנרגיה גבוהה מעצם היותו.  גם בימים כתיקונם מרכז העשייה שלי איתו היא קודם כל לאפשר לו ולייצר עבורו רגעים של רגיעה שאינשאללה יאפשרו לו ולי יומיום רגוע יותר.