קודם כל זו לא השאלה… אלא כמה ולמה – זו בעצם השאלה…
באחד מקורסי ההכשרה כשלימדתי את הנושא הזה התעורר לנו דיון:
היו מי שאמרו שלתפיסתן נכון להעביר את כל מה שמגיע – אחרת המידע לא היה מגיע אלינו ואם הוא הגיע, תפקידנו להעביר אותו הלאה כפשוטו.
לתפיסתי אין נכון ולא נכון, ובעולם המקשרות יש מי שנוהגת כך ויש מי שנוהגת אחרת. אשתף את נקודת המבט שלי על השאלה הזו:
בדיון אמרתי שלתפיסתי אנחנו המקשרות לא רק צינור העברת מידע/ מתרגמות/ יו ניים איט. 
אלא יש משהו נוסף שנוכח בתוך המשולש הזה: בעל החיים/ האנשים שפנו/ מקשרת.

לתפיסתי מטרת העל של המפגש בין כולנו היא להתקדם למקום טוב יותר מאיפה שנמצאים כרגע.
ולפעמים… להגיד את הכל ישר בפנים ממש לא יצור את התוצאה הזו ואולי אפילו ההפך.
יש כמה סיבות שאני לא אומרת כל מה שמגיע אלי:
–    לפעמים מגיעים דברים ממש לא שייכים, כמו מין סכר כזה שנפתח ונשפך מידע, לגבי זה ברור שאין צורך שאשתף בכל מה שמגיע.
–    לפעמים יוצא קיטור – אני כמו נקז רגשות של בעל החיים, ולשפוך את כולן אל האנשים זה לא תמיד בעל ערך, אלא להביא את התמצית הכיוון, הרעיון.
–    ולפעמים בעייני זה פשוט לא נכון להגיד את הכל

עולה לי לראש דוגמא: שיחה עם חתול שלא אהב את בן הזוג שהצטרף לבית. האם נכון להגיד את זה ככה ישר בפנים – החתול שלך לא אוהב את בן הזוג שלך – האם יש ערך בהעברת מידע כזה או אולי נכון יותר לראות מה מפריע לחתול איך בונים ביחד מערכת יחסים מיטיבה.

אני רואה את המפגש שלי עם האנשים לאחר התקשורת שעשיתי עם בעל החיים כמו ריקוד עדין.

ביני לבין עצמי אני קוראת לריקוד “טנגו בצל”.
זה ריקוד שנבנה ביני לבין מי שפנו אלי והוא בנוי מצעדים:
– אני מביאה נקודה, רעיון, שאלה, רואה איך זה מתקבל, ואנו ממשיכים הלאה להעמקת הרעיון או לנקודה הבאה. או עוצרים כי אין לאן להמשיך.
אומנם בחיי היום יום אחד הילדים שלי קורא לי משחתת כי הוא אומר שזו הדרך שלי לשבור את הקרח במפגשים – ישר וקדימה בלי משחקים ובלי גינונים, אבל בתקשורת אני בד”כ אבחר את הצעד הרך, 
זה שמגיע בעדינות ובודק אם המידע שקיבלתי נכון – הרי תמיד יש את האפשרות שהמידע שקלטתי איננו נכון, או מדויק או רלוונטי.
זה שבודק אם זה בסדר להיכנס לנושאים האלו ואם כן האם זה בסדר להיכנס ולהמשיך הלאה.