מייל בשישי
בחודשים האחרונים אני כמעט בכל יום מתלבטת ביני לבין עצמי – האם צריך להגיד את הכל. אני מסתכלת על כל מה שנאמר במדיות השונות ושואלת את עצמי האם יש ערך מוחלט בלהגיד את הכל…
ברוב הפעמים אני מרגישה שאומרים כל כך הרבה דברים שאין צורך להגיד אותם… שהם לא מקדמים את השיח בדבר, ולא מקדמים בצעדונציק קטנטונציק את המטרות.
כנראה מתוך המקום הזה בחרתי להביא את נקודת המבט שלי בנוגע להעברת אינפורמציה שמגיעה אלינו המקשרות מבעלי החיים.
האם להגיד את כל מה שאני מקבלת מבעל החיים?
שאלת השאלות…
אני לא, יש כאלו שכן,
ואם לדייק אני לפעמים לא ולפעמים כן.
מה משפיע ומה גורם לי להגיד הכל או לא.
כל הסיפור כולו
לפעמים בעלי החיים מספרים לנו את כל הסיפור במערכה הראשונה, אבל אני לא תמיד מוצאת טעם להעביר את הכל הלאה.
למשל, הייתה לי פעם לפני הרבה שנים תקשורת עם כלב קטנטן ומבוגר מאוד שידע יותר טוב מכולנו מה הולך לקרות… (כולנו זה הבעלים החדשים, הקודמים ואני).
הוא כבר עבר בית או שניים בחייו וכשהתבקשתי לעשות איתו תקשורת, זה היה כדי לעזור לו להסתגל למעבר לבית החדש, כחלק משיחת ההכנה הסבירו לי שאין מצב שהוא חוזר לבעלים הראשונים שלו.
כשנכנסתי עם הכלב לתקשורת הוא היה מקסים, חכם וחד מאוד, לא מרוצה ולא נינוח עם המעבר (בלשון המעטה) אך עם אורך רוח וסבלנות. הוא אמר לי בנחת שהוא יחזור לביתו המקורי… “הביתה” כך הוא קרא לזה.
בחרתי שלא להעביר את המסר הזה ורק שאלתי בעדינות את הבעלים החדשים– “האם יש בכל זאת איזשהו מצב שהכלב יחזור לבעליו הראשונים”?
התשובה הייתה חד משמעית – לא, ולכן בשיחה הנוספת עם הכלב בחרתי לעבוד איתו על התנהגות ועל מה שכן ביכולתי לעזור. בעקבות השיחה ההתנהגות שלו קצת השתנתה, מבחינתו הוא היה מוכן להיות אפילו יותר סבלני, אבל היה ברור לו שהוא חוזר “הביתה”.
בסופו של סיפור וכנגד כל הסיכויים הכלב חזר “הביתה”.
(כנגד כל הסיכויים בעיניים האנושיות שלנו אבל ממש לא בעיניים שלו)
בשיחתנו האחרונה הוא אמר לי – “אמרתי לך”… ואני… יכולתי רק לחייך להסכים איתו.
להגיד או לא להגיד זו השאלה
קודם כל זו לא השאלה… אלא כמה ולמה – זו בעצם השאלה…
באחד מקורסי ההכשרה כשלימדתי את הנושא הזה התעורר לנו דיון:
היו מי שאמרו שלתפיסתן נכון להעביר את כל מה שמגיע – אחרת המידע לא היה מגיע אלינו ואם הוא הגיע, תפקידנו להעביר אותו הלאה כפשוטו.
לתפיסתי אין נכון ולא נכון, ובעולם המקשרות יש מי שנוהגת כך ויש מי שנוהגת אחרת. אשתף את נקודת המבט שלי על השאלה הזו:
בדיון אמרתי שלתפיסתי אנחנו המקשרות לא רק צינור העברת מידע/ מתרגמות/ יו ניים איט.
אלא יש משהו נוסף שנוכח בתוך המשולש הזה: בעל החיים/ האנשים שפנו/ מקשרת.
לתפיסתי מטרת העל של המפגש בין כולנו היא להתקדם למקום טוב יותר מאיפה שנמצאים כרגע.
ולפעמים… להגיד את הכל ישר בפנים ממש לא יצור את התוצאה הזו ואולי אפילו ההפך.
יש כמה סיבות שאני לא אומרת כל מה שמגיע אלי:
– לפעמים מגיעים דברים ממש לא שייכים, כמו מין סכר כזה שנפתח ונשפך מידע, לגבי זה ברור שאין צורך שאשתף בכל מה שמגיע.
– לפעמים יוצא קיטור – אני כמו נקז רגשות של בעל החיים, ולשפוך את כולן אל האנשים זה לא תמיד בעל ערך, אלא להביא את התמצית הכיוון, הרעיון.
– ולפעמים בעייני זה פשוט לא נכון להגיד את הכל
עולה לי לראש דוגמא: שיחה עם חתול שלא אהב את בן הזוג שהצטרף לבית. האם נכון להגיד את זה ככה ישר בפנים – החתול שלך לא אוהב את בן הזוג שלך – האם יש ערך בהעברת מידע כזה או אולי נכון יותר לראות מה מפריע לחתול איך בונים ביחד מערכת יחסים מיטיבה.
אני רואה את המפגש שלי עם האנשים לאחר התקשורת שעשיתי עם בעל החיים כמו ריקוד עדין.
ביני לבין עצמי אני קוראת לריקוד “טנגו בצל”.
זה ריקוד שנבנה ביני לבין מי שפנו אלי והוא בנוי מצעדים:
– אני מביאה נקודה, רעיון, שאלה, רואה איך זה מתקבל, ואנו ממשיכים הלאה להעמקת הרעיון או לנקודה הבאה. או עוצרים כי אין לאן להמשיך.
אומנם בחיי היום יום אחד הילדים שלי קורא לי משחתת כי הוא אומר שזו הדרך שלי לשבור את הקרח במפגשים – ישר וקדימה בלי משחקים ובלי גינונים, אבל בתקשורת אני בד”כ אבחר את הצעד הרך,
זה שמגיע בעדינות ובודק אם המידע שקיבלתי נכון – הרי תמיד יש את האפשרות שהמידע שקלטתי איננו נכון, או מדויק או רלוונטי.
זה שבודק אם זה בסדר להיכנס לנושאים האלו ואם כן האם זה בסדר להיכנס ולהמשיך הלאה.
לעולם נתקדם בקצב של הצעד הכי איטי בתוכנו
אני מאמינה שלעולם נתקדם בקצב של הצעד הכי איטי בתוכנו…
אז גם בריקוד המשותף שלנו אני לא ארצה לכוון לצעדים הגדולים והמהירים אלא אתחיל מצעד קטן, ואם צלחנו אותו נתקדם לצעד הבא. שהוא לפעמים קדימה ולפעמים פנימה (לכן הוא נקרא טנגו בצל כי כל צעד יכול לקלף עוד שכבה).
הרי לא פעם מגיעים אלינו למקשרות אנשים שרצונם הוא פיתרון של בעיה עם בעל החיים ולפעמים זה אכן פשוט וענייני וקל. אבל לפעמים זה קצת יותר מורכב, הבעיות נובעות מתוך מערכת היחסים ובעלי החיים מביאים לנו לא פעם אמת ומידע שלא תמיד ציפינו לו: הם משקפים לנו דברים, הם מגיבים לעולמנו הפנימי והחיצוני ומניסיון אישי על עצמי, אני יודעת שלא תמיד נח וקל לשמוע את הדברים האלו.
ולכן אין פה חוקים – יש מי שצריכים את האמת בפנים כדי לשמוע אותה, ויש מי שאמירה כזו לא תקדם אותנו אל הצעד הבא.
ומבחינתי זו מטרת המפגש – להתקדם צעד אחד לעבר מציאות מיטיבה
וזו בעייני התשובה מתי כן ומתי לא – בהתאם למציאות, לתנאים ולמצב.
אם שאלת את עצמך ומה עם החיות
עם החיות זה באמת הרבה יותר פשוט וקל.
מכיוון שהם לא שמו את עלה התאנה אין אצלם בד”כ הסתרות, השיחות פשוטות הדברים נאמרים בפשטות ובענייניות.
לא פעם אני מסתכלת ואומרת – הלוואי עלי כזו פשטות…
ואם נחזור לדוגמא עם הכלב הקשיש למה לא אמרתי את זה בתחילת השיחה עם הבעלים החדשים?
אז רמזתי, שאלתי, ומכיוון שלא היה לזה מקום, לא ראיתי טעם להמשיך.
ממש מעניין אותי מה אתם היית עושים או חושבים
בין אופטימיות לתקווה
ולקראת השבועות הלא פשוטים שמגיעים אלינו
כולי תקווה שכולנו נמצא בתוכנו את הכוחות
לתמוך ולחזק
להסתכל בעיניים טובות
לומר מילה טובה
ואולי לא לומר דבר.
באהבה – מוריה בן דרור
הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – שפה אחת בשישי
מכאן https://chat.whatsapp.com/JtjPMFyeSVH13qpp0xY018