כשהכלב עשה לי מרק עצמות

אנחנו כאן ביחד עם המיל השבועי
ואחרי הקדמה כזו, אין באמת מה ללכת מסביב אלא להיכנס ישר לסיפור.

מרק עצמות

בשישי שעבר חזרתי מסדנא שהעברתי, וואוו לא עשיתי את זה מעל חצי שנה.
סיקרן אותי איך ארגיש, מה ינבע ממני, איך זה יעבור לקבוצה ומה המפגש יהיה עבור כולנו.
היה נהדר. (זו הייתה סדנה מוזמנת ולכן סגורה ולא מפורסמת).
שמחה וטובת לב חזרתי הביתה לבישולים, וכשסיימתי יצאתי עם ג’יפסי להליכה. ספוילר: אנחנו מטיילים עם רצועה ארוכה של 10 מטר. די מהר פגשנו איש עם כלב:
– רגע של חוסר תשומת לב שלי
– רגע של התלהבות של ג’יפסי
– רגע בו ג’יפסי רץ את כל אורך הרצועה בתנופה
– והנה אני בתעופה… מתעופפת היטב באוויר ונוחתת פעמיים: פעם על הכתף ופעם על הראש.

במיון הטענתי את הגוף בקרינת צילומים מבורכת והרי תמצית החדשות:
הראש בסדר
עצם הבריח – הקלביקולה נפרקה.
מכות יבשות למכביר… אבל מי סופר
“לכי הביתה עם משככי כאבים מנוחה של חודש וביקורת עוד שבוע – צריך להחליט אם מנתחים או לא”.

שבוע אחרי ואני הרבה פחות כאובה.
המומחים מתלבטים בנוגע לניתוח, אני בטיפולים אצל קוסם איתו הכאב ירד דרמטית, טווח התנועה עלה ושנינו מחזיקים אמונה שהגוף יכול להשתקם ולחזור לעצמו.
יש לנו “תוכנית ביטוח” – שהיא הניתוח, אבל כרגע אנחנו מחזיקים את האמונה, התקווה, הטיפולים והתרגילים כדי לתת לגוף אפשרות לחזור למקומו בעצמו.

סבל רחמים וכאב

אחד החלקים שאני הכי אוהב לללמד:
סבל
סבל הוא אי הסכמה לקבל את המציאות כפי שהיא.
כן כן, ככה פשוט, והפעם ראיתי את זה מתרחש על עצמי כל כך בבהירות:
בכל רגע שהתנגדתי למציאות בסגנון של: למה זה מגיע לי/ איזה תזמון מחורבן / אם רק הייתי שמה לב וכל מני כאלו – כל האנרגיה שלי ירדה מייד, הכאב עלה, יכולת הריפוי והקסם נעלמה והרגשתי שאני ממש מחבלת בתהליך ההחלמה.
רחמים
ממשיך בדיוק באותה הנקודה, כשמרחמים על מישהו מקטינים אותו. ה: אוייויוי הזה הוא הזדהות עם סבל.
כל פעם שריחמתי על עצמי הרגשתי איך אני מקטינה את כוחות הריפוי שלי, איך אני סוגרת את עצמי מאפשרות לקסם ולהחלמה להיות נוכחים, איך אני “מתאהבת” במסכנה שבי מחבקת אותה ולא נותנת לה ללכת וכך גם לכאב ולבעיה.
כאב
וואלה יש כאב… כשכואב אז כואב, אני לא מתעלמת מכאב, אלא נמצאת בחמלה. אני נותנת לו תוקף, ועובדת איתו: לפעמים מחבקת אותו, לפעמים בוכה. מרשה לעצמי לישון יותר כי הוא גם מעייף אותי וגם מעיר אותי.
אני מרשה לעצמי להשתבלל, לנוח וללקק את הפצעים (מטאפורית כמובן, גם כי כל מכות יבשות וגם כי אני מעדיפה לשים משחות). להשתבלל זה לא לרחם, זה להיות במה שמתקיים.
הבחירה נותנת לי להתמסר למציאות ובמקום להיאבק כדי “לצאת מזה כבר” אני מתמסרת למצב ולריפוי בו זמנית, עבורי זו חוויה מאוד עוצמתית.

יאללה שאלות

מה שלום ג’יפסי?
ג’יפסי המתוק בסדר, החיים שלו השתנו כי אנשים אחרים מוציאים אותו לטיולים, אני דורשת ממנו זהירות ומתינות לידי, שגרת היום שלו שונה אז הוא צריך להסתגל. הוא יודע שיש לי מחשבות על איך יראה העתיד המשותף וזה גם משפיע עליו.
האם אני כועסת על ג’יפסי?
מה פתאום… הוא בסך הכל היה ג’יפסי ואני הייתי בחוסר תשומת לב הוא הרי לא עשה את זה בכוונה.
האם ג’יפסי יודע מה קרה?
ברגע האמת? לא.
הוא היה כל כך משולהב מהעניין שהוא היה נמצא בו, הוא לא שם לב לכלום פרט לענייניו.
כשנפלתי? גם לא…
הייתי על הרצפה, הייתה אנרגיה גבוהה של בהלה ומתח שלי ושל האיש – ג’יפסי קלט אותה היה נרגש ומבולבל.
היום? כן
הוא כבר יודע מה קרה אבל בגדול – מה זה משנה כי זה כבר קרה…
האם יהיה לזה אפקט על ההתנהלות העתידית של ג’יפסי?
שאלה מעולה… כרגע נשאיר אותה כשאלה פתוחה.
האם ג’יפסי מרגיש אשם?
נראה לי שממש לא.. אבל זה הכלב, אולי כלב אחר היה מרגיש אחרת וזה נכון כמעט לכל השאלות
למה זה קרה?
אני עוד לא יודעת, יש סיבה, אני מאמינה שכשיגיע הזמן אדע אותה
כמובן חוץ מהתשובות הברורות:

1. לעולם לא אשים יותר את לולאת הרצועה על היד.
2. לשאול רק מה שאני רוצה באמת לחוות, כי תמיד כשאני שואלת את עצמי שאלת סקרנות כמו “איך מגיעים למצב בו כלב יכול לפצוע אדם במשיכה”, או “למה אנשים עפים באוויר כשרכב פוגע בהם” ועוד שאלות מוזרות אני תמיד מקבלת את התשובה.
   האם אני צריכה עזרה?
   נראה לי שלא תודה😊 בכל אופן אם בא לך משהו לראש – אפשר לכתוב לי, תודה.

התפלק לך רחמים?
שטויות, זו בסדר זה קורה לכולנו, מה לעשות איתם? – כאן למטה בפסקה הבאה…

קריצה וסיכום

קריצה:
בסדנה שהעברתי לא הספקתי לדבר על סבל, רחמים כאב וחמלה, וזה ביאס אותי, הנה… השלמתי את זה כאן, כדי להשלים שלחתי אותם להקשיב לזה בקורס שמופיע באתר, אם חשוב לך להבין את הנושא קצת יותר אני שמה פה קישור למיני קורס. בשיעור 5 מדקה 6 אני נוגעת בנושא קצת יותר בפירוט.

סיכום:
אירוע זהה עם כלב אחר היה יכול להשפיע על הכלב אחרת לגמרי מאיך שהאירוע הזה משפיע על ג’יפסי, כי תמיד תמיד הדברים תלויים בבעל החיים עצמו: ההבנה שלו, האישות שלו, התפיסה שלו ומערכות היחסים עם מי שחי איתו. הסיפור איננו כדי להסיק מסקנות על הבנה, אשמה ומודעות של כלבים אלא שיתוף בחוויה אישית וקצת למידה על סבל רחמים וכאב ביחס לעצמנו ולבעלי החיים שאתנו או בסביבתנו.

מברכת אותנו בימים טובים
מוריה בן דרור

הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – שפה אחת בשישי מכאן