מייל בשישי
הפוסט משבוע שעבר על פרידה וסיום חיים הביא לי למייל הרבה תגובות. תודה לכל מי שכתבו ושיתפו.
השבוע מצאתי את עצמי ממשיכה בליווי תהליכים שכאלו ובחרתי להמשיך ולכתוב על הנושא הזה.
כלבה משפחה ודילמה
השבוע הגיעה אלי פניה ממשפחה בנוגע לכלבה שאיתם, היא כבר מאוד מבוגרת, תפקוד מאוד ירוד ויש להם חוסר בהירות לגבי המשך הדרך.
פתחנו זום, בשיחה הבנתי שיש מחלוקת במשפחה לגבי המשך הדרך עם הכלבה.
או בקיצור מה נכון, לעזור לה לסיים את החיים או לא?
הנושא הזה של המתת חסד הוא כל כך כל כך מורכב…מי שמנו?
העלנו את התמונות שלה הכלבה לזום, התחברתי אל הכלבה והנחתי את בני המשפחה איך לפגוש אותה מעבר לרובד הפיזי שלה, בקיצור לעשות איתה תקשורת.
המידע שהגיע הצביע על כך שהכלבה מחכה לסיים את חייה.
ואז עלתה שאלה או אולי בקשה/ משאלת לב…
למה היא לא יכולה פשוט לסיים את החיים כי הספיק לה, למה צריך להתערב ולעזור לה?
סיפור
ג’ופיט הייתה דיבלול של זהב טהור ומתיקות שיא, עם יכולת מופלאה לאבד כיוון וללכת לאיבוד.
כך יום אחד היא הגיעה לפתח ביתנו והצטרפה למשפחה. (כן, כן בדקנו שבב – לא היה. פרסמנו מודעות ואף אחד לא בא).
אחרי שנים לא רבות יחד אך מאוד מאוד מאושרות, יום אחד ג’ופ נראתה פתאום לא משהו…
עליתי איתה לווטרינר (בצפון עם כל ההרים, הכיוונים הם למעלה למטה).
הוא הסתכל עליה ואמר: “יש סרטן בשלב מאוד מתקדם ובגללו התפתחה אנמיה קשה, אין מה לעשות”.
הסתכלתי עליה וידעתי שאני לא הולכת להכביד עליה עם אין סוף טיפולים “מצילי חיים”.
היא הייתה יחסית צעירה וזה היה כל כך פתאומי, יום אחד היה קשה לה לשבת, למחרת עליתי איתה לווטרינר וזהו המצב היה סופני.
חזרנו הביתה, שיתפתי את הילדים (שהיו אז ממש ילדים) והיינו איתה.
היינו איתה כשרצתה ונתנו לה שקט כשביקשה, אנחנו והיא, בלי רפואה אלטרנטיבית, בלי רפואה קונבנציונלית ואפילו בלי דבר אחד לאנמיה.
זה לקח ימים בודדים עד שפתחתי לה את הדלת בידיעה שהיא יוצאת כדי למות. עצרתי את הדחף שלי להסתכל דרך החלונות או ללכת אחריה. ידעתי שאם היא מבקשת לצאת זה כנראה כי היא מעדיפה שלא להיות לידי…
יצאתי אחרי שעה לחפש אותה ברחבי החצר ואכן מצאתי אותה ללא רוח חיים.
אז כן. ג’ופיט סיימה את חייה בלי שהייתי צריכה לעזור לה, אבל גם בלי שעזרתי לה להישאר.
אני זוכרת שברגעי האמת הייתי שלמה עם הבחירות שלי אבל לאחר שהלכה, ועם הגעגוע היו לי לא מעט הרהורים ורגשות אשם: האם פעלתי נכון, האם היו סימנים מקדימים שפספסתי ואם באמת לא היה מה לעשות… שנים אחרי, כשעשיתי איתה תקשורת קיבלתי את נקודת המבט שלה, אז נרגעתי, שחררתי את רגשות האשם, אותה ונשארתי עם הזיכרון של הכלבה האהובה שהיא הייתה למשפחתנו.
תשובה
למה היא לא יכולה פשוט לסיים את החיים כי הספיק לה, למה צריך להתערב ולעזור לה?
לפני שאני מרחיבה ועונה כמיטב יכולתי חשוב לי להגיד שאני כותבת את המילים האלו עם המון אהבה לכל אחת מהבחירות והרגשות ועם הידיעה כי להכל יש מקום:
1. היום אנחנו בד”כ מאריכים את החיים של בעלי החיים בלי לשים לכך לב.
היום, ביומיום שלנו אנחנו מטפלים ומחסנים ומדקרים ועושים כל כך הרבה דברים כדי להיטיב עם חייהם, ובכך מחזקים אותם (לא שזה רע) אבל כשנשאלת השאלה למה הם לא פשוט מסיימים, לפעמים התשובה נמצאת שם)
2. חלק מבעלי החיים מחכים לנו שנוכל להיפרד מהם.
לא פעם יצא לי לפגוש בעלי חיים שממתינים לנו באהבה: זה יכול להיות ברובד הרגשי (עד שנהיה מוכנים לשחרר אותם לדרכם). זה יכול להיות ברובד הפיזי (עד שנעשה נעשה הכל כדי ש…).
3. אין לי תשובה. .לא תמיד נדע הכל ולפעמים התשובה מגיעה רק בהמשך. כמו התשובה שג’ופ שנתנה לי לשאלות שהתרוצצו בתוכי כמו למה היא הלכה כל כך צעירה, למה הבנו שהיא חולה רק ברגע האחרון כשכבר לא הייתה אפשרות לעזור לה.
המתת חסד – כמו שכתבתי כבר, הרבה פעמים היא בעצם הזכות לסיים בכבוד, דבר שבטבע היה קורה באופן טבעי. לא פעם בעלי החיים שחיים אתנו חיים במצב שאם הם היו בחוץ – בטבע הם לא היו שורדים.
כלבה משפחה ומסע
המשפחה הבינה שהכלבה בעצם סיימה כאן, היא מאוד אהבה את החיים את מערכות היחסים ואת האהבה ההדדית אבל עכשיו היא כמעט ולא נוכחת, אין לה מה להביא, וקשה לה להיות במצב הזה.
בנוסף מערכת היחסית השתנתה, היא הפכה למשהו אחר שכבר לא נעים לה להיות בו.
היא לא מרגישה את האהבה אלא את ה”מאבק” כן המתת חסד/לא המתת חסד, את ההתבוננות עליה דרך שעון חול. זה לא מכבד אותה וזה לא נעים לה.
הרמוניה
ברגע שהייתה האפשרות להסתכל על רצון הכלבה במקום על הדילמה הפנימית ועל הקושי הפנימי הגיעה הקלה.
הסכמנו שהשלב כרגע איננו השלב הטכני של מתי ואיך אלא שלב ההרמוניה והחיבור.
נתתי למשפחה כלים שיעזרו לתהליך הפרידה והסכמה שבמקום להסתכל דרך אותו שעון חול הם עוברים לתהליך של ליווי, לא ברור כמה זמן זה ייקח, לא ברור אם יהיה צורך להתערב כדי לסיים את החיים אבל הם מלווים אותה
ואז, ברגע אחד חזר שוב מקום של חיבור ושל אהבה – מערכת יחסים כמו שהכלבה אהבה.
מאותו רגע גם לכלבה הוקל – וזה השתקף גם בהתנהלות הפיזית שלה:
המשפחה כתבה לי: הכלבה יותר ערנית ויותר איתנו ביומיים האחרונים, יש לנו זמנים נפלאים ומאוד ארוכים יחד”
כתבתי להם: “הכלבה מתמסרת ל להיות איתכם כי חזרתם להיות איתה ולא מולה”.
אני חושבת שבתוך תהליך ההזדקנות של בעלי החיים שחיים לצידנו לא פעם אנחנו שוכחים להיות איתם, אנחנו מרכיבים זכוכית מגדלת ובודקים כל שינוי קטנטן, כל עליה וירידה הטבה והחמרה ולפעמים שוכחים להחליף משקפים, ולהסכים לראות את התהליך הגדול לא נקודה אחרי נקודה, אלא להתמסר לאפשרות להיות איתם במסע הזה, במקום להיות מולם. אני יודעת שההתמסרות הזו איננה קלה אך היא מביאה איתה הרבה טוב לנו ולהם.
אני מצרפת פוסט שמספר על פרידה מבעל חיים אהוב.
מברכת ומתפללת לימים טובים
מוריה בן דרור
