היום הכי קצר בשנה והאור שבתוכנו

על אור וחושך – ומה שביניהם

היום הכי קצר בשנה. יש בו משהו קסום בעיניי – לא רק בגלל שהשמש מסכימה להיעלם מוקדם, אלא בגלל שהוא מזמין אותנו לעצור, להאט, ולהקשיב פנימה.
לפעמים, בעלי החיים שלנו מבינים מחזוריות טבעית הרבה יותר טוב מאיתנו. הם לא מתעכבים על מה שכבר חלף ולא חרדים למה שטרם הגיע. הם פשוט כאן, במלואם.
כמה פעמים יצא לכם להסתכל על הכלב שלכם שנח לו בשלווה כשהשמש שוקעת? הוא לא כועס שהיום נגמר, וגם לא מתכנן את מחר. הוא פשוט מרגיש.

עם חברה בשמש 1

השבוע ביקרה אותי חברה שלא ראיתי הרבה זמן. ישבנו, קשקשנו, מתרגשות מהיום החמים והשמשי הזה – מזיזות את הכיסא שוב ושוב, בין התמסרות לשמש להפוגה בצל.
ברקע, הכלב שיחק עם הכלבה השכנה, שקוע בענייניו, ואנחנו השלמנו פערים. דיברנו על השנה שעברה – על כל מה שהיא הביאה, וגם על כל מה שלקחה.

בכל פעם שהחברה נגעה ברגש עמוק במיוחד, ראש מתוק הופיע לפתע ונח על ברכיה.
הוא לא ביקש דבר – הוא פשוט היה שם, נוכח.
וכשהשיחה עברה לנושאים קלילים יותר, הוא ידע שהרגע חלף, ושב לשחק עם הכלבה השכנה, במתיקות שיא.
כמה הם מרגישים אותנו.

סיום שממשיך הלאה

השבוע מחזור 15 של שפת החיות סיים את הקורס. זה תמיד רגע מיוחד, שמביא איתו התרגשות, וגם מחשבות על מה שצפוי בהמשך.
בשיעור האחרון פתחתי בתרגיל דמיון מודרך – כזה שמדבר על המשכיות. על הגבול העדין שמפריד או מחבר
 בינינו לבין כל מה שסובב אותנו.
דיברנו על תפוח. כן, תפוח. למה הוא לא “רק תפוח”?
כי בעצם האם מישהו יכול לומר לי שהוא לא המשך?
הרי הוא המשך של  הידיים שזרעו אותו, השמש שהאירה עליו, המים שהזינו אותו, העלים שנשרו ודישנו את האדמה, הידיים שקטפו אותו, המשאית שהובילה אותו – ועוד ועוד ועוד… עד שהגיע אלינו.
כך גם אנחנו – לא “רק אנחנו”. אנחנו חלק ממארג רחב יותר, אולי אינסופי.

הקורס אולי נגמר, אבל הלמידה ממשיכה.
היום הקצר בשנה הוא המשך ישיר ליום שאחריו, גם אם המין האנושי אוהב לקרוא לו “יום ההיפוך”.
השנה שמתקרבת לסיומה  היא לא באמת מסתיימת בחצות הלילה עם נשיקה. היא ממשיכה בתוכנו.
הימים והזמנים, המילים והחיים לא נפרדים, הם חוליה בשרשרת שמחברת בין כל מה שהיה, מה שיש ומה שעוד יהיה.

עם חברה בשמש 2

משכנו לדבר, לצחוק ולדמוע. ואז היא סיפרה לי על השיר שכתבה לזכר בן חברים שנפל בעזה – איך המילים פשוט הגיעו, ואחר כך גם המנגינה.
על הרגע שבו המשפחה שמעה את השיר לראשונה, ועל הרגע שבו הוא הושמע מול קהל.
וברגע הזה, בין המילים שלה, ראיתי פתאום אדם – לא בגוף, אבל באור.
ושתינו ידענו, שהכל מחובר, ושום דבר באמת לא נגמר.
ליטפנו ראש מתוק שנח ברכות על ברכינו…
וחשבתי על היום הזה, הכי קצר בשנה – יום שבו נדמה שהאור נעלם, אבל למעשה, הוא פשוט ממשיך בדרכו.

המשכיות – זה כל הסיפור

אני זוכרת פעם ששוחחתי עם חתול רחוב שחור ביום חורפי במיוחד. כשהתלוננתי בפניו על השמש שנעלמת, הוא ענה לי בחיוך חתולי:
“השמש כאן תמיד. צריך רק לדעת להרגיש אותה מבפנים”.
אולי זה המסר של היום הזה, הכי קצר בשנה.
ואם כבר המשכיות…
אני כותבת “חתול רחוב” וחוטפת על הראש… שומעת בראש את ריבי מאיר היקרה מתקנת אותי: “חתולי קהילה!”.
שום דבר לא באמת נגמר.

שיהיו לנו ימים מלאי אור – גם כשהם קצרים במיוחד.
ובתפילה שהימים המתארכים יביאו איתם את האור שכולנו מייחלים לו:
חטופינו שבים הביתה.
 ושיבואו ריפוי ושלום בליבנו ולכולנו.

שתהיה לכולנו שבת של שלום
מברכת ומתפללת לימים טובים
מוריה בן דרור

אני שולחת את הפוסט הזה כל יום שישי בקבוצת ווצאפ שקטה
הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – “שפה אחת בשישי” מכאן  
אפשר כמובן להעביר את הקישור לפוסט או לקבוצה