השבוע, בעקבות תקשורת שעשיתי עם כלבה מבוגרת מאוד (ודעתנית לא פחות), מצאתי את עצמי מהרהרת על גבולות האחריות שלנו עם בעלי החיים שחיים איתנו. במיוחד במצבים שמציבים אותנו בצומת החלטות מורכבות – כאלה שמטלטלות לנו את הלב ואת המחשבה.
מאמינה שיצא לך להיות ברגעים האלו: כשכל העולם אומר דבר אחד, אבל בתוכנו הדברים לא מתחברים בדיוק, ובפנים מתרוצצות שאלות: האם זה באמת מה שנכון? מה בעל החיים שלי רוצה? האם אני פועלת מהלב או מתוך הפלונטר הרגשי שלי?
וזה מתגבר ומתעצם כשמדובר בהחלטות כבדות משקל. החלטות כמו סיום חיים של בעל חיים, או כששוקלים להעביר אותו למשפחה אחרת. במצבים כאלה נדמה שקולות חיצוניים צועקים מכל עבר: “הוא סובל, תניחי לו כבר”. “אין לך זכות להחליט על חייו”. “איך אפשר לוותר על מישהו אהוב?”.
בתוך כל הרעש הזה, אנו בעצם מחפשים את הקול האמיתי והמדויק של בעל החיים עצמו.
בין רגשות לחוזה אישי
לא פעם ההתלבטויות שלנו נובעות מערבוב רגשי: רגשות אשמה, תחושת אחריות, או חשש לטעות. אני יכולה להגיד בכנות שכאשר הדילמות שלי קשות ומורכבות לי מדי, אני פונה למקשרת אחרת. שמישהו שמחוץ לסיפור יעזור לי לשמוע את מה שבעל החיים שלי רוצה.
כן, לפעמים הקשר האישי שלנו מלא ברגשות, שהשמיעה שלנו מתערפלת ואנחנו מתקשים להבחין בין מה נכון עבורם לבין הפחדים, החששות, או רגשות האשמה שלנו.
מצד שני, יש גם מצבים שבהם מה שמקשה עלינו הוא הפער בין מה שאנו קולטים מבעל החיים לבין מה שאנו חושבים שנכון או לא נכון לעשות.
אבל בתוך כל המורכבות הזו, יש כלי אחד שעוזר לי כל פעם מחדש: אני מוצאת אותו כעוגן:
החוזה האישי שלנו עם בעלי החיים.
לא, זה לא חוזה כתוב; זה הסכם שקט, הבנה הדדית שמתפתחת לאורך השנים על גבולות האחריות בקשר שלנו. החוזה הזה כולל הסכמות כמו: מי אחראי למה? האם אני תמיד זו שמחליטה? האם בעל החיים מוביל את הבחירות שלו? ואיך אנחנו מתמודדים בזמנים של שגרה או בזמנים של קושי ומשבר?
אבל בואו נתחיל מההתחלה, כשמדברים על גבול אחריות, אפשר לדבר על שלושה צירים עיקריים:
שלושה צירי גבול האחריות
- גבולות חיצוניים וחוקיים:
חוקי הישוב או המדינה – כמו שימוש ברצועות, חיסונים, או מניעת שוטטות חופשית של כלבים. אני לא רשות האכיפה, רק אומרת אומרת שגם אם זה חוק, ההתייחסות אליו לא תמיד חד משמעית. (אימוגי של מה לעשות)
יש אנשים שיבחרו לציית באופן מלא, ולעומתם אנשים שיראו בכך תחום גמיש יותר – “זה רק סיבוב קטן בלילה ברחוב, מה כבר יקרה?”. איפה כל אחד מאיתנו ממוקם? זו שאלה אישית ששווה ברור פשוט בשביל הידיעה.
- גבול האחריות מול בעל החיים עצמו:
האם אנחנו מספקים רק צרכים בסיסיים כמו אוכל, מים ומקום, או שאנחנו נוטלים אחריות מלאה על כל היבטי חייהם?
גם כאן יש מנעד: מצד אחד יש מי שמאמינים בקשר כזה: “אני נותן לך אוכל, מים, מקום ואהבה. מעבר לזה, אתה אחראי על עצמך”.
ומצד שני יש מי שמרגישים אחראים על כל פרט ופרט – מהבריאות ועד מצב הרוח של בעל החיים. איפה כל אחד מאיתנו ממוקם? זו שאלה אישית ששווה ברור. - גבולות האחריות – החוזה האישי שלנו עם בעלי החיים:
זה אולי החלק החשוב ביותר, זה המקום בו מתבהרים הדברים העמוקים באמת ופה התשובות להשאלות הגדולות: מה הבקשה העמוקה של כל צד? האם אני מצפה ממנו להיות בן לוויה שקט, עצמאי? או מרצה? ומה הוא מצפה ממני? לספק לו מרחב חופשי או אולי דווקא ההפך?
אני למשל, מצאתי את עצמי לאורך השנים נעה על הציר מעמדה של חופש כמעט מוחלט לבעלי החיים שחיו איתי, לעמדה של אחריות נוכחת יותר בשנים האחרונות.
(זה מרתק לראות איך השינויים בתפיסות שלי משתקפים באופי של בעלי החיים שחיים איתי).
להקשיב לחוזה הפנימי
כשנגיע לרגעים קשים של פרידה או דילמות אחרות, מאוד יכול לעזור אם נעצור וניזכר: מהו החוזה בינינו לבין בעל החיים? כדי למצוא אותו נשאל את עצמנו את השאלות האלו:
- איך התנהלנו כשדברים זרמו?
- מה קרה בזמנים של משבר?
- מה הבקשה העמוקה שלו ממני, ומה שלי ממנו?
התשובות לשאלות האלו יכולות להאיר את הדרך, לעזור לנו להרגיש ולהבין כיצד לפעול.
כשהחוזה שלנו ברור, נוכל לגשת להחלטות קשות גם אם הן מורכבות או כואבות ממקום שקט יותר.
שנזכור תמיד להקשיב לחוזה השקט שלנו עם בעלי החיים, שיהיה זה נר לרגלינו בהחלטות המורכבות, ויאפשר לנו לפעול מתוך הסכמה, אהבה, כבוד והבנה עמוקה.
אני מזכירה שמועדון הספר “קוראים חיות” מתחיל ממש בקרוב
מזמינה להצטרף או להעביר הלאה,
למישהו אחד שנראה לך שהמועדון מדוייק עבורו או עבורה
ויעשה להם ולבעלי החיים שאתםה טוב
https://safa-ahat.com/bookchat-animal-communication
שתהיה לכולנו שבת של שלום
מברכת ומתפללת לימים טובים
מוריה בן דרור
אני שולחת את הפוסט הזה כל יום שישי בקבוצת ווצאפ שקטה
הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – “שפה אחת בשישי” מכאן
אפשר כמובן להעביר את הקישור לפוסט או לקבוצה
