למה התקשורת עם חיות הפחידה אותי כל כך

חמש שנים.
פעם בשבוע.
מייל אחד.
האמת? אני מופתעת מעצמי. וכן, גם גאה.
בתוכי מתקיים איזשהו מתח בין התקשורת, שהיא דינמית, משתנה, מתפתחת – לבין העקביות הזו של המייל השבועי.
זה לא רק המייל עצמו, זה כל מה שמאחוריו: בחירת הנושא, הכתיבה, בדיקת שגיאות (דיסלקטית במקצועי), התגובות שלכם… ובעיקר ההתמדה.

השבוע עברתי על המיילים האחרונים שכתבתי ובעודי מרפרפת בהם, הבנתי שמשהו חסר לי:
סיפורים.
אני כותבת הרבה על התקשורת, על תהליכים, על כלים וטיפים.
אבל חסרים לי הרגעים הקטנים, הסיפורים האישיים, השיחות עם הכלבים, החתולים, ועם עצמנו.
מחשבה שקפצה – למה שלא אוסיף פינה חדשה בה אספר יותר אישי עלי, על בעלי החיים שאיתי, או אלו שפגשתי.
כמו שאני מכירה את עצמי – פינה צריכה שם.
חשבתי על: שישי אישי | אישי בשישי | שישי באישי. עוד לא יודעת מה לבחור – מה עדיף?

בתור סיפור ראשון – אספר על הפחדים שלי.
מה יותר אישי מהפחדים שלנו? אבל בשביל שזה לא יהיה דרמטי מדי – אספר גם על תקשורת שהפתיעה אותי.

תקשורת עם חיות – הפחד הכי גדול שלי

זה קצת מצחיק, קצת מוזר, ואולי גם הכי הגיוני בעולם שאני מלמדת תקשורת עם בעלי חיים.
כי אם יש משהו שהכי הפחיד אותי בעולם – זה לשמוע אותם (ועוד שידעו מזה).
כשהייתי ילדה קטנה, שמעתי את כל הטבע סביבי.
העצים, הציפורים, הרוח – הכול דיבר.
אבל מהר מאוד הסבירו לי ש “עד כאן”. אז סגרתי את היכולת הזו.
לחזור ולשמוע אותם שוב? מצד אחד, זה היה לחזור הביתה. מצד שני, זה היה הכי “אמאלה” בעולם.
ואם זה לא מספיק, ואם זה לא מספיק, לא רק שחזרתי לשמוע אותם, אלא גם החלטתי ללמד אחרים לעשות את זה?!
כשהתחלתי, לפני שבע שנים, תקשורת שכזו לא הייתה מוכרת במיוחד בארצנו הקטנטונת.
לקחתי על עצמי להביא אותה ופחדתי.
פחדתי שיצחקו, שיזלזלו, שירימו גבה. (ואוי, כמה גבות הורמו).
אבל המשכתי.
הפצתי, כתבתי, לימדתי, והמשכתי לדבר עם חיות ועם אנשים, ולאט לאט זה השתנה.
היום, כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה בפשטות: “אני מלמדת תקשורת עם בעלי חיים”
וזה לא מרגיש מוזר, זה לא דורש תוספת הסבר.
והתקשורת עצמה? היא ממשיכה ללמד אותי, להפתיע אותי, לרגש אותי כמו בסיפור הבא:

קשה להיפרד מהחיים

בדרך כלל, כשבעל חיים עוזב את הגוף, אני מרגישה ממנו קלילות.
משהו כמו טיול בשדה של טבע קסום, תחושה של אווריריות, רוגע, שקט.
אפילו כמה ימים לפני שבעל חיים עוזב, אני כבר יכולה להרגיש את המעבר הזה – את השחרור.
אני גם תמיד אומרת שכדאי לחכות קצת לפני שמנסים לתקשר עם בעל חיים אחרי שסיים את חייו.
(אצלי זה ממש פיזי – אם אני מנסה לעשות תקשורת מוקדם מדי, אני חווה סחרחורת ובחילה).
אבל כמו כל דבר בעולם התקשורת, “החוקים” האלה ממשיכים להשתנות.
פעם כתבתי על כלבה שסיימה את חייה ופשוט הופיעה כדי להעביר “הוראות” לבעלים שלה כמה ימים אחרי.
כשהיא הגיע זה הפתיע אותי, אבל הבנתי – גם זה קורה.
והפעם? הייתה לי חוויה חדשה לגמרי.
נכנסתי להרגיש חתולה שרק סיימה את חייה. חתולה שחיה כאן הרבה מאוד זמן.
הייתי בטוחה שארגיש את הקלילות, הרוגע, ההגעה למקום טוב. אבל הפעם – משהו היה שונה.
בפעם הראשונה, הרגשתי שאין פה שום דשא, קלילות ושקט… החתולה לא שם… היא צריכה זמן להסתגל.
לא בגלל שהיא מתקשה להיפרד מהמשפחה שלה – אלא בגלל שהיא מתקשה להיפרד מהחיים עצמם.
משהו בתוכה כמו אמר: “קשה לי לוותר על החיים”.

זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי מסר כזה מבעל חיים שעזב את הגוף.
פעם, מקרים כאלה היו מלחיצים אותי. כי “זה לא לפי החוקים”, כי “ככה זה לא אמור להיות”.
אבל היום אני כבר יודעת – התקשורת עצמה היא למידה אינסופית.
וכל פעם, גם אחרי שנים של עשייה, אני ממשיכה ללמוד עוד משהו חדש.

תקשורת עם חיות – חוזרים להתחלה

בהתחלה, הרגשתי שאני חייבת להביא את התקשורת לארץ.
הייתי חדורת מטרה, מלאה בתחושת שליחות, יודעת כמה התקשורת הזו משנה חיים – של בני אדם ושל בעלי החיים שאיתם.
אז עשיתי את העבודה.
לימדתי, פתחתי קורסים, הרצאות, כנסים, כתבתי, דיברתי, הסברתי, שוב ושוב.
היום אני מרגישה שהתקשורת כבר כאן. היא חלק מהמרחב, מהשיח, מהתודעה.
ובזכות השינוי הזה, גם המסע שלי השתנה.

יוצאים למסע חדש

כשחשבתי על מועדון הספר, ידעתי שאני רוצה לחלוק איתכם משהו עמוק.
משהו מעבר ללימוד תקשורת עם חיות, הסכמה אמיתית להתחבר.
ואז כשהמספרים התחילו לעלות. (נכון לרגע כתיבת שורות אלו, 237 א.נשים כבר נרשמו)
פתאום נבהלתי – מה עשיתי?
עם כל הכבוד לרצון שלי פשוט לחבר… 18 מפגשים זה לא מעט. זה מסע שלם.
איך אחבר בין מי שלומדים איתי שנים לבין מי שרק עכשיו פוגשים את המושג “תקשורת עם בעלי חיים”?
ואז נזכרתי: אני מלמדת תקשורת מלב אל לב.
נכון, אני עובדת במרץ על המפגשים שלנו: קוראת, מחלקת, ממרקרת, מסדרת, עורכת שאלות ומבנה מפגש.
אבל בפנים אני כבר יודעת – אם נצמד ללב, הכול יהיה בדיוק כפי שהוא אמור להיות.
ומרגישה שאנחנו יוצאים למסע משותף שבו כל אחד ימצא בדיוק את מה שהוא צריך.
מחכה לפגוש אתכם ביום ראשון!
אם עדיין לא נרשמת – זו ההזדמנות האחרונה בהחלט להצטרף!

לינק בשישי

אז יש מפת גוגל של שבילי חופש – שבילי אבנים צהובות.
אפשר לראות שבילים שכבר יצרו וגם להעלות שבילים חדשים.
למפה

אני שולחת את הפוסט הזה כל יום שישי בקבוצת ווצאפ שקטה
הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – “שפה אחת בשישי” מכאן  
אפשר כמובן להעביר את הקישור לפוסט או לקבוצה

שתהיה לכולנו שבת של שלום
מברכת ומתפללת לימים טובים
מוריה בן דרור