התחלנו חודש חדש, שאני מקדישה לקיץ ולעונת החרקים
גם אלו שמקשים עלינו לפעמים (יתושים, נמלים, צרעות…) וגם אלו שמגיעים אל בעלי החיים שלנו – כמו פרעושים וקרציות.נכון, גם הם מקשים עלינו…
במהלך החודש יהיו כאן גם “מתכונים” לתקשורת מועילה עם חרקים, וגם כמה סיפורים מהשטח.
נתחיל בסיפור קטן, שמכוון לנו את הלב – ואת הדרך לעבוד עם חרקים.
יש לי בבית תיקן
כן, ג׳וק קטן.
מעולם לא נגעלתי מהם במיוחד, אבל אני לגמרי מכבדת את הפחד, הגועל או ההיסטריה שיש לאחרות (ואחרים) מהחיה הזו.
טוב, אני גם לא יודעת איך הייתי מגיבה אם היו אצלי הרבה – ואני גם לא מעוניינת לבדוק את זה.
לשמחתי, כמעט ואין לי ג׳וקים בבית – אבל באחד הלילות מצאתי את עצמי בחדר השינה, עומדת מול תיקן אחד. יחיד ומיוחד.
הסתכלתי עליו.
הוא הסתכל עליי.
והגענו להסכם חיים משותפים.
אני לא מציקה לו – והוא לא מציק לי.
הצבתי גבול ברור- לא על המיטה, ולא בין הבגדים.
והאמת? כבר כמה ימים שזה עובד מצוין.
האמת – הוא מצחיק אותי – מטייל לו בנינוחות בין המקלחת לחדר, סקרן אבל לא נדחף, ואני אפילו מוצאת את עצמי עולה לחדר ותוהה:
“מעניין איפה אגלה אותו היום…”
בקיצור – לא חשבתי שאגיד את זה, אבל… כיף לנו יחד.
נכון – לא תמיד זה כל כך פשוט.
היו פעמים (ועדיין יש) שנמלים פושטות על הבית, נכנסות לאוכל של החתולים,
יש תקופות של יתושים בכל פינה, צרעות שבונות קינים…
ואצלנו באמירים – יש המון עקרבים ונדלים. בקיצור – לא חסרים אתגרים.
יש לנו הרבה שכנים – חרקים, מעופפים וזוחלים – שחולקים איתנו את המרחב.
אז… מה עושים?
איך חיים יחד? או איך חיים לא יחד?
הדרך להיפרד מנמלים שנכנסו לבית עוברת דרך 3 נושאים:
הכרה
אני יוצאת מתוך תפיסה שהעולם אינו שייך רק לי… זה לא אומר שארצה לחיות על כל אחד שמגיע לסביבתי, וזה בטח לא אומר שכל מי שרוצה להתקיים מהאוכל שלי אומר לו וולקאם… אבל עצם ההכרה בזכות שלהם או בחלק שלהם בעולם ועצם ההכרה בצרכים שלהם ובכך שאנו חולקים ביחד את הכדור – היא פתח מצוין לשיחה גם אם מטרתה הצבת גבול.
למשל כאני מגדלת ירקות – אני לוקחת מראש בחשבון שחלק מהירקות יגיעו לבעלי החיים שסביבי.
אני לא לבד פה, וכשאני מגיעה בגישה כזו – הרבה יותר קל לדבר, להסביר, ולהגיע להסכמות.
בעייני חשוב במיוחד הוא לשמור על עיקרון ההדדיות.
אם אני רוצה שהקן יעבור – כדאי להציע מרחב חלופי.
אם הן רוצות אוכל – אפשר לסכם על אזור אחר, על חלוקה בגינה, או על מקור אחר שיהיה זמין עבורן.
גבולות גזרה
מה מפריע לי? מה פחות?
אצלי למשל – נמלים בבית לא ממש מפריעות. הבת שלי – לא יכולה לסבול את זה.
בשבילה זה גבול (ואני בטוחה שגם בשביל רבים נוספים).
כשאני ברורה עם עצמי – אני יכולה להציב גבול גם מולם. גבול הוא כלי חשוב ביכולת שלנו להרחיק חרקים מהבית או מהגינה.
כך היה עם הג׳וק – אין לי בעיה שהוא מסתובב, אבל לא על הבגדים. פשוט.
הסכמים
אחרי שאני מכירה בהם ומכירה בגבולות שלי, יותר פשוט להיכנס לתקשורת: לראות מה הם רוצים, מה אני יכולה, מעוניינת ורוצה לתת – ומה לא.
הרבה שיחות עם נמלים גרמו להן לצאת מהבית.
בגינת הירק, ההסכם יכול להיות שהן יכולות לקחת חלק. לנמלים אני הרבה פעמים אומרת שאומנם האוכל בבית יותר זמין – אבל יש להן מלא מלא אוכל בחצר.
אני יכולה לסמן את הטריטוריה שלי, להסביר מה יקרה אם ייכנסו אליה, להגיע להסכם של חלוקת משאבים.
נמלים בבית או בחצר – איך לדבר איתם
אם התנחל לכם קן בבית, אפשר לבקש ממנו לצאת:
להסביר למה: כי זה הבית שלי, כי אני רוצה אותו נקי מנמלים, כי… כל אחד וה”למה” שלו.
להסביר מה יקרה: אם לא יצאו – אזמין ריסוס? אשטוף את השיש? (מה שיקרה באמת – לא “אם לא תצאו יבוא שוטר”…)
עם מי לדבר?
כדאי לחפש דמות אחת לדבר איתה -לחפש את המלכה או לבקש שיעבירו את הדברים ל”ממונה”.
להסביר את הבקשה – למה אנחנו מבקשים, ומה בדיוק – להיות ברורים.
מה עוד יכול לעזור:
- לזכור להעריך את העשייה שלהן. אנחנו יודעים מה היה קורה אם לא היו חרקים בעולם, נכון?
- לחוות את הצער ואת עוגמת הנפש שלהן על פינוי המרחב.
- לבדוק מה אפשר לעשות לחיים משותפים: אולי להשאיר אוכל בחוץ? אולי לסמן גבולות טריטוריה ברורים? ואולי הן בכלל רוצות דבר שונה ממה שנדמה לנו? לפעמים זו אנרגיה, קרבה או משהו אחר.
- לתת להן זמן להתארגן מחדש – כי הרבה פעמים אין לנו סבלנות, אבל אם יש – יכול להיות שנראה אותן עוזבות בעצמן, ללא עזרתנו.
- להחזיק את הגבולות שלנו, את הבקשה שלנו בתודעה ולהמשיך לקיים אותה (כמו מכשיר דוחה חרקים – שמשדר גלים, אז גם אנחנו)
- אם הגענו להסכם איתן – גם אותו להחזיק בתודעה.
נקודה למחשבה – על ההבדל בין חיפושית לדבורה
יש הבדל בין חרקים שחיים במבנה חברתי – כמו דבורים או נמלים – לבין כאלה שחיים לבד, כמו חיפושית.
התקשורת עם קן נמלים למשל, שונה מאוד מהתקשורת עם חיפושית זבל.
כשנפנה לקן נמלים , צרעות או דבורים כדי לבקש ממנו לעזוב, נכוון את התקשורת למלכה – נבקש לדבר איתה או להעביר לה מסר.
לא כל המלכות אותו דבר, יש כאלה שלא ממש אכפת להן גם כשמסבירים שהולכים להשמיד את הקן, ויש כאלה שפתוחות לשיח ומשתפות פעולה.
סיכום
הגישה של “לכו מפה, הכול שלי” – לי היא לא ממש עובדת…
אבל גבולות ברורים, שמוגדרים מתוך כבוד והבנה – בהחלט יכולים להתקבל.
לינק בשישי
טוב זה קצת כמו הרמה להנחתה אבל בכל זאת – תהנו מהסרטון
