הי מוריה,
אני אוהבת מאוד את השיתופים היפים שלך וזה תמיד עושה לי חשק לשתף משלי. באופן אישי, אשמח תמיד לקרוא גם סיפורים של “סתם” אנשים שבחרו לנסות את הדרך שלך. אני חושבת שזה מעורר השראה ומשאיר תחושה שלא חייבים להיות בעל/מקצוע כדי לנסות את זה.
רציתי לשתף אותך שבערך חודשיים אחרי שקיבלנו את נלה (סיפרתי לך אי אז שזו כלבה שהגיעה אלינו ממקדוניה לאנגליה אחרי שנמצאה משוטטת בכפר בהריון) החלטנו לצאת לטיול ארוך באזור שהיא לא מכירה. בשלב מסוים היא פשוט נעלמה אחרי שראינו אותה עומדת במין קצה של צוק.
נשמתנו פרחה והיינו בטוחים שהיא הלכה. ירדנו אחריה אבל לאחר כמה מטרים אי אפשר היה בשום פנים ואופן להתקדם. שמענו אותה משמיעה מן יללות מאוד משונות והיינו בטוחים שהיא התדרדרה לתהום וקוראת לנו משם. קשה לתאר כמה נורא זה היה. בן זוגי והבנים נכנסו למצב עשייה והתחילו להסתובב, לנסות להגיע אליה בכל מיני דרכים יצירתיות. בתי הצעירה ישבה על האדמה ומיררה בבכי. אני עצמי ניסיתי גם להתקדם למטה אבל היה לי ברור שזה אבוד.
חזרתי לבתי הבוכייה, אמרתי לה שאני הולכת לשבת רגע בשקט עם עצמי, וזה מה שעשיתי.
ביקשתי את רשותה של נלה לשוחח איתה וראיתי אותה בעיניי רוחי נעצרת מריצת אמוק. היא הסכימה לשוחח איתי וראיתי שהיא אחוזת טירוף ואין לה מושג איפה היא נמצאית. אמרתי לה שתירגע, שהכל בסדר, שהיא כנראה רצה בכיוון ההפוך, ושאני מציעה שהיא תסתובב ותתחיל לרוץ בכיוון השני. אמרתי לה שלא תדאג ושאנחנו מחכים לה ומאוד דואגים אז שבבקשה תחזור עכשיו.
בתוך דקותיים היא הגיעה, נראית מרוטה לגמרי, אבל בלי שום פגיעה, אחרי שחיפשנו אותה וקראנו לה למעלה מעשרים דקות או אולי אפילו חצי שעה, אני לא זוכרת.
אין לנו מושג איפה היא בדיוק היתה ואיך היא הגיעה לשם, ואין לי גם מושג איך ידעתי שהיא בכיוון ההפוך.
אבל זה פשוט עבד.
תודה לך על הכלי המהמם הזה. זה מרגש אותי מה אפשר ללמוד משעה קלה של הקשבה לאישה אחרת עם רעיון מופלא.
אגב, זמן קצר אחרי זה למדנו במקרה שהיללות האלה שהיא השמיעה הן התגובה שלה למרדף אחרי חיות שדה או חיות משק, ולא סימן של מצוקה.
