פרידה מבעלי חיים

ריכזתי חלק מהחומר שהעברתי בהרצאה בכנס בין אדם לחיה 2 מקווה שיהיה לעזר ונחמה.

רוב בעלי החיים שאנו מגדלים חיים תקופות חיים קצרות משלנו, כך שלמעשה, מרגע שבעל חיים מגיע אלינו אנחנו יודעים שהוא ילך, תכל’ס גם אנחנו ככה, מרגע שנולדנו ברור שנמות…
אבל אנחנו מדברים פה על השלב הזה שאנחנו מבינים שהגענו לשם…
שהכלב או החתול או כל בעל חיים אחר שגדל לצדנו בעצם נכנס לתהליך של פרידה מהחיים הפיזיים שלו, בפוסט אגע בקשיים ונראה איך בתוך המורכבות יש לנו מה לעשות, אגע במה נוכל לעשות בתוך המרחב הזה עבורו ועבורנו.

הקדמה

כמו שכתבתי, בעלי החיים שאתנו בד”כ חיים פחות שנים מאיתנו, ז”א איפשהו אנו יודעים שנראה את מותם
ואנו – לא פעם נפחד מכך,
בעלי החיים בד”כ לא פוחדים מ”לא לחיות”, הם בד”כ בשלמות מלאה עם מעגל החיים שלהם.
(תסתכלו על חיות הבר, הם כמובן מנסים לחיות ויברחו מטורף או ילקקו פצע על מנת לטפל בו אבל הם לא מגיבים באימה, פאניקה ואיבוד שליטה אל מול גסיסה וסיום חיים).
אנחנו בני האדם אליהן הן מחוברות נמצאים בפאניקה/ אימה/ אשמה/ חוסר אונים.
ואז – הן כמו משקפות לנו את מקומנו. או ממתינות לנו שנצליח להתמודד עם המצב.

הפרידה עצמה

פרידה פתאומית מכלב או חתול

מוות פתאומי, דריסה, העלמות, מחלה פתאומית, מוות במהלך הניתוח.
מול כל אחת מאלו יכול לצוץ רגש אשם /הלם. אז ניתקע בלופ של “איך היה יכול להיות אחרת”.  
במצב זה נעסוק בלשחזר את הרגעים הללו שוב ושוב.
יש בעלי חיים שאבדו לנו ואנו נשארים מולם באי ודאות ורגשות אשם תמידיים.
למשל על כך שאולי לא היינו ברגע הנכון במקום הנכון.
אולי על כך שלא חיפשנו מספיק. כמובן שיש את המצב בו לא נפרדנו, לא סיימנו את התהליך כמו שרצינו.
גם אם המעבר היה מהיר וחלק עבור בעלי החיים, לפעמים זה  משאיר אותנו בתוך הלופ.
אחד הדברים שיעזור לנו שם הוא לדעת שזה לא התפקיד שלנו למנוע מהם ללכת.
וההחלטה הסופית היא אינה שלנו, בשונה ממצב בו אנו מחליטים על הרדמה.

פרידה ממושכת

הרבה פעמים נחשוב שאנחנו מוכנים לפרידה אולי כי זה היה תהליך ארוך וממושך אבל ברגע שזה הגיע אנו נהיה בשוק. 
זהו שלב שילווה לא פעם בסימני שאלה אם יכולנו לעשות אחרת.
שלב שיגרום לנו להיזכר בבעל החיים רק בזיכרונות מהתקופה האחרונה בה בעל חיים היה בעיקר בהתנהלות מתוך המצב ופחות בהתנהלות מתוך האיכויות שלו.
אחד הרגעים הקשים בשלבי הסיום הוא העליות והירידות של בעל החיים.
היומיום לא תמיד רציף, לפעמים יש שיפור ואז יש התדרדרות ושם אנו בדרך כלל ניכנס לסחרור. 
לרוב אנו נתלים על הרגעים הטובים, נכנסים לחוסר אונים ברגעים הנמוכים, מתנהלים מתוך “פעם אחרונה ודי”, “בואו ניתן עוד הזדמנות”,
אין בזה טוב או רע, רק שזה מגיע מתוך אותו סחרור. הסחרחרה מאוד מעייפת אותנו, היא לוקחת מאתנו את הבהירות ואת יכולת הבחירה וההקשבה.
היא בעיקר לא מאפשרת לנו לנהל את האנרגיה, להקשיב לעצמנו ולהם, לשמוע את הבחירה שלהם.
לא פעם זה מתערבב עם נדרים שנדרנו לעצמנו או לבעל החיים,
לדוגמה “אני תמיד אגן ואשמור עליך”, או  “תמיד אהיה שם בשבילך”,
התנהלות מתוך נדר מנתקת אותנו מהיכולת לשמוע מה זה אומר בשבילך ומה זה אומר בשבילי.
לא פעם זה מתערבב עם אמונות כמו “להיות טוב זה לעשות הכל כדי ש”…
גם זה לא מאפשר לנו לשמוע את הבחירות שלהם.

אחריות על סיום חיים

מתוקף העבודה שהם חיים איתנו יש לנו אחריות מולם – אנו מחליטים בהמון המובנים ולפעמים גם נדרשים להחליט אם להאריך חיים או לא. ויש באחריות הזו, המון חשש וקושי עצום. 
לפעמים אנו מרגישים שזה התפקיד שלנו “להציל” ונעשה הכל, אבל זה לא תמיד מה שבעל החיים מעוניין.
לכן במקום להיאבק עם עצמנו  (עלויות, מוסר, נדרים ואמונות) אנו בעצם נידרש להקשיב.
יש את הפחד והאשם: האם הרדמנו את בעל החיים מוקדם מידי או מאוחר מדי.
הרבה פעמים קיימת אשמה על שלא הצלחנו לשמור על בעל החיים או לאפשר לו חיים יותר ארוכים.
בשיחות עם בעלי החיים לאחר שנפרדו מגוף פיזי לא תשמעו את בעלי החיים חושבים או מרגישים כך, יש שם אהבה וקבלה של המציאות כפי שהיא.

איך נתמודד עם ההחלטה של סיום חיים?

זו באמת החלטה מאוד קשה, היא קשה לפני וקשה אחרי, הרבה פעמים נרגיש לפני או אחרי שבחרנו מוקדם מדי או מאוחר מדי. היא יותר קלה אם אנו קשובים לבעל החיים.
יש שם את המקום הפנימי בו אנו מרגישים שזה לא נכון ולא פייר לכולם שאנחנו אלו שצריכים להחליט, לא עבורם ולא עבורנו.
כשמגיע הרגע שצריך להגיע להחלטה. כשנגיע למקום בו נידרש להחליט

יש כמה דברים שיוכלו להקל עלינו:

1. הבנה שזו עסקת החבילה שכולנו הסכמנו עליה והעסקה אומרת שכאשר בעל החיים מצטרף לחיים שלנו העסקה היא שאנחנו לוקחים חלק  בחירה הזו, אך הבחירה היא שלו ואנו בעיקר צריכים להיות קשובים אליו ולשמוע את רצונו.
2. ברגע שהגענו לנקודת ההחלטה זה אומר שאנחנו מראש כבר נמצאים במרחב של הארכת חיים, ז”א שבטבע הם לא היו שורדים.
   הגדלנו להם את סיכויי ההישרדות בחיים אם עיקרנו, סירסנו, דאגנו לאוכל זמין, טיפלנו בפצעים – זה ההסכם – הם בחרו להתקרב אלינו.
3. ברגע ההחלטה,  אם נהיה בתקשורת ובהקשבה נוכל לשמוע מה הם רוצים, להגיע אתם להסכמים שיאפשרו לנו לדעת מהו הרגע הנכון ומה הוא האופן.
4. דמו בעינכם וחושו בליבכם שלכולנו יש אין סוף דלתות לצאת והדלת בה מישהו יצא היא הדלת המדויקת עבורו ביותר.
   איננו ידעים מה כל אחד בא לחוות. יש כאלו שירצו יציאה מידית וחלקה, יש כאלו שיבחרו לעבור דרך גסיסה. ככל שנהיה יותר בניהול האנרגיה שלנו נוכל לאפשר להם לחוות את התהליך שלהם. נוכל לשמוע אותם ולדעת מה הם מבקשים ורוצים, כך הם לא יצטרכו להאריך את התהליך עבורנו.
5. אין אדם יותר קרוב לבעל החיים מכם – אתם אלו שתדעו מתוך חיבור איתו מהו הרגע הנכון!
6. בתוך הרגעים של הפרידה, של הבלבול של קבלת ההחלטות יש לנו את יכולת הבחירה אם  להיות בהכרת התודה ולזמן את החסד  או להתנהל מתוך פחד. לזכור שזו הבחירה שלנו מאיפה להתנהל – וזה מה שיקבע לנו איך יראה הסיום.
7. אולי יותר מכל הוא פשוט שיתוף פעולה של הקשבה, ברגע שנקשיב להם נדע מה הרצון שלהם ונוכל לעזור להם לממש אותו במקום שהם יהיו פה בשביל הפחדים שלנו.
8. אני לא חושבת שצריך לדעת לעשות תקשורת, פשוט צריך לעצור ולהקשיב וכמו שאמרתי קודם, אם קשה כי יש מעורבבות רגשית בקשו עזרה כי אתם אלו שאמורים להחזיק את המרחב עבורכם ועבורם.

לקראת ההחלטה על סיום חיים

אנו נהיה שם בשביל להכין אותם ואותנו. להחזיק את המרחב עבורם ועבורנו. 
חשוב מאוד להיות איתם  ברגעים האלה. לא להשאיר אותם לוטרינר וללכת, ברגעים האלו תקשורת אתם היא כלי נהדר לצאת ממתח ובלבול למקום של הקשבה, לבייחד ולבהירות.
מאוד חשוב שאנחנו נהיה עם מה שאנו שעולה בנו – זה יכול להיות כאב, יגון, צער בלבול, תסכול, הרגשה של “זה לא פיר”
אם נצליח לזהות ולחוות את הרגשות שלנו נוכל גם לזהות את הרגשות והצרכים של בעל החיים.
חשוב לשאול אותם שאלות:
בואו נזכור שאנחנו בררנו איך התהליך קורה אבל להם זה ממש לא ברור אז כדאי לשאול:
איזה מידע הם צריכים?
האם יש להם דאגות ופחדים עם התהליך?
לדון יחד מה יקרה, לתאר את הסיטואציה – בלב, במילים, איך שנח לכם, הם ישמעו.

כדאי לזכור:

• כאבים
  נכון שיש לבעלי החיים כאבים וקשיים אך לרוב הם ידעו להתמודד איתם. נכבד את היכולת הזו ונקשיב להם.
  עם זאת, הרבה פעמים בעלי החיים חיים עם קשיים וסיבוכים שלא היו שורדים אותם בטבע. גם את זה צריך לזכור.

• חוסר האונים והטראומה והבלבול.
  המצב קצת מזכיר את התחושות שלנו עם ילדים קטנים. כאשר אנחנו אחראיים להם ולא יודעים מה כואב, מה הם צריכים, האם יש לנו אפשרות לעזור.
  למעשה התפקיד שלנו להחזיק את המרחב.
  כאשר נחליט לקחת אותו זה מאוד יקל עלינו ועליהם:
  להחזיק מרחב זב להיות אקטיביים.
  אבל לא דווקא ממקום של אין סוף פעולות, אלא להתבונן על המציאות ולקחת כל פעם החלטה, ותמיד להסכים לקבל עזרה ותמיכה.

דוגמאות להחלטות קטנות צעדים פרקטיים ואקטיביים במקום בלאגן

• מרגיש לי שהוא סובל: למי אני פונה?
• אני לא יודעת מה אני רוצה : במי אני נעזרת?
• יש לי תחושה שהוא לא רוצה הרדמה אבל כואב לו: מה האפשרויות שלי להקל עליו? (זו הזדמנות לחקור, לבדוק, להחליט).
• אני מרגיש שאלו הימים האחרונים – מה אני בוחר לעשות איתו.
• נכון לתת לו ללכת בכבוד: איך נרצה שזה יקרה? (לחפש וטרינר שיבוא הביתה | מישהי שתערוך טקס | מכתב פרידה).
  זו האקטיביות עליה אני מדברת וזה מפנה את הלב והסחרחרה.

הרגעים האחרונים

אם הבנו שאלו הימים, השעות או תקופה של סיום מערכת יחסים פיזית.
אם הבנו שהגיע זמן הפרידה מהכלב או החתול
הנה רשימה חלקית של דברים שכדאי לעשות
(חלקם תקפים גם אם כבר נפרדנו אפשר להשתמש בהם)

1. לחגוג את המתנות: לשבת ולספר לבעל החיים את כל המתנות שהם נתנו לנו. לספר מה אנו אוהבים, ממה נהננו. מה היה לנו יחד. מה הצחיק, מה הפחיד, מה ריגש.
2. להוקיר תודה – אנו יכולים לכתוב מכתב פרידה
3. למצוא מרחב וזמן לנצור את הקשר. לייחד יום בו נקדיש זמן איכות. יום בו נעשה יחד מה שאנו אוהבים. חשוב: להסכים לעזוב את ההחלטות ולהיות יחד, לעצור ולהיות. 
4. לבדוק את המקום שלנו מול בעל החיים. למשל מה הוא רוצה אוכל, איפה הוא רוצה לישון האם אנו בהקפדה או שחרור.
5. להזמין את שאר בני המשפחה לשבת עם בעל החיים.
6. אולי מישהו מהעבר שעולה לנו.
7. לשאול אותם מה הם היו רוצים לעשות. 
8. להקשיב למסר.

מצרפת קישור להקלטה מתוך כנס בין אדם לחיה. הקלטה של שולחן עגול בנושא – המתת חסד לבעלי חיים, כדאי להקשיב.