מגזין מס. 15

נתחיל מסיפור, אני מניחה שמי שקורא את מילותיי כבר מכיר את ג’יפסי, גור בורדר קולי שהצטרף ללהקה שלנו לפני כחצי שנה, כשהוא כבר בן 8 חודשים.
ההצטרפות שלו ללהקה המעורבת שלנו (אנשים, כלבים, חתולים ותרנגולות) הצריכה ועדיין מצריכה הרבה מאוד עבודה, כן גם הרבה מאוד כסף ובעיקר לא מעט אי נוחות וחוסר הרמוניה ושקט.

באחד מטיולי הבוקר שלי עם הכלבים ביער פגשתי אדם שיצא גם הוא להליכת הבוקר, כמובן שהמפגש התחיל בריצה חופשית של ג’יפסי לקבל את פניו בקפיצות, קשקושי זנב ועדכון מיוחד בשבילי שאומר “אמא, אמא, הנה איש מגיע”.

אני בתגובה מחויכת שאלתי את אותו אדם – “מתי לאחרונה מישהו רץ אליך בכזאת שמחה ועוד בלי שהוא מכיר אותך?”, האיש ענה בחיוך מלווה בדמע כי בבית יש איתו בורדרית מבוגרת מאוד, ובעצם זה היום הראשון שהוא יוצא להליכה בלעדיה כי היא כבר לא יכולה, הוא שיתף אותי כמה ג’יפסי מזכיר לו אותה כשהייתה צעירה.
דיברנו על הכלבים, הוא תאר את כלבתו בצעירותה, אנרגטית, נבחנית, חסרת גבולות ומעצורים. אני שיתפתי כמה אני עובדת עם ג’יפסי ש: לא ינבח, לא ירוץ אחרי מכוניות, לא ירדוף אחרי החתולים, לא יקפוץ על אנשים, לא ירדוף אחרי התרנגולות,  ש…

הוא אמר לי – בקיצור שלא יהיה הוא.

האמת, האמירה שלו הרגישה לי כמו בוקס חזק בבטן.

הרי אני מכירה את עצמי כמי שממש נמנעת להחליט לבעלי החיים מי הם יהיו, יודעת כמה קשה לי ללכת עם הכלבים כשהם רתומים לרצועה, מכירה את הקושי שלי לסגור אותם בחצר ולהחליט להם מה יהיו גבולות הגזרה שלהם. (כשדבש הגיע אלינו הוא הגיע ממרחבים של טיולים עצמאיים בני כמה ימים, נזכרתי כמה היה קשה לי ולו לקבוע לו שמעכשיו הוא צריך לחיות את חיו בחצר עם גדר, אומנם חצר של כמה דונמים אבל בכל זאת מגודרת).

נזכרתי שלא מזמן כשהגיעה אלינו המאמנת הראשונה בחיי לאימון עבורנו ועבור ג’יפסי, כמה חשוב היה לי להדגיש לה כי מבחינתי תהליך האימון שנעבור יחד אינו בא כדי להפוך את ג’יפסי להיות כלב אחר אלא בא כדי לאפשר לכולנו לחיות יחד.

והנה זורקים לי בפנים משפט: כמה שאני עובדת קשה כדי שג’יפסי לא יהיה ג’יפסי.

הסתובבתי עם המשפט הזה, הוא הקפיץ לי מקומות רגשיים.
ואז נזכרתי שגם לג’יפסי המצב קשה, קשה לו מאוד חוסר היכולת שלו להרגיע את עצמו, חוסר היכולת להתנהל בנחת עם גירויים, וכמה קשה בעבורו “המנגנון” הזה שאנו בני האדם יצרנו בדמות בורדר קולי, שסובל לא פעם מהתמהיל הזה שמתקיים בו.

נזכרתי כי למעשה מרבית העבודה שנעשית עם ג’יפסי באה כדי ללמד אותו לחיות בשלום עם עצמו, לסגל התנהגויות ש”מצילות אותו” ממה שרקחנו: שד טזמיני אנרגטי אשר מכלה את כוחותיו הפיזיים והנפשיים מתוך צורך להיות בערנות ותגובתיות מתמדת. 
יצור כלבי קסום ואהוב שכאשר לא מקבל מענה על הצרכים הפיזיים, קוגנטיביים, רגשיים שלו יכול בקלות רבה להפוך להיות מתוסכל ולהפוך להתנהג בצורה שאיננה בעצם מי שהוא.

וכמובן עבודת האימון נעשית כדי שכל בני הבית יוכלו לחיות ביחד.

אני עובדת עם ג’יפסי יום יום, מי שמגיע לביקור מספר לי שנראה שהוא הרבה יותר נינוח ורגוע, אני רואה שהוא מוצא ומסגל התנהגויות שעוזרות לו, ולאט לאט הבית מצליח להכיל אותו והוא את העולם…
אומר בכנות שאני לא בטוחה שאנחנו הבית הכי טוב לג’יפסי ואני פתוחה להסתכל על זה ולבחון את זה מתוך הרצון העמוק לתת לו להיות הכי הוא שאפשר ולתת לשאר דיירי הבית את הצרכים שלהם ואת היכולת שלהם להיות הכי הם שאפשר.

אין ספק שהמונח שנעמה פיינברג הביאה אל התקשורת עם בעלי החיים הוא מונח נחוץ שהפך להיות שיגרה בדיבור היומיומי שלי:

להקה מעורבת

מונח שטומן בחובו את עומק המורכבות של חיים יחדיו בלהקה מעורבת מבעלי חיים שונים, עם סט צרכים שונה וסט התנהגויות ותגובות שונות.

גם אם כולנו – כל הפריטים בלהקה (חתול, כלב, אדם, ארנב, אוגר, תוכי, סוס) זקוקים לביטחון כדי להתפתח, כל אחד מאותם פרטים זקוק לו באפן שונה ולפעמים הפוך.

גם אם כולנו – כל הפריטים בלהקה זקוקים למענה על צורך קוגנטיבי או רגשי כדי להתפתח, כל אחד מאתנו זקוק לו באפן שונה ולפעמים הפוך.

גם אם כולנו זקוקים לחופש, עצמאות וזכות בחירה – כל אחד יהיה צריך אותם בצורה אחרת.

שלא לדבר על תזונה, שייכות, עניין ועוד ועוד.

מכיוון שכל בעלי החיים הללו באו תחת קורת גגנו (אינני עוסקת כרגע בשאלה המהותית, פילוסופית, ערכית האם הם באו מרצונם או לא), אחריותנו ההגיונית, האישית, המוסרית ואפילו הציווית – יש הלכות האומרות כי ברגע ששמנו גדר סביב מישהו תפקידנו לדאוג לו ולמלא את כל צרכיהם.

בתוך המטריה הגדולה של לדאוג לבעלי החיים שאיתנו נפגוש את הדילמות, מה טוב עבור בעל החיים, מה קורה כשהטוב שלו פוגע בי או בבעלי חיים אחרים בבית, איפה עובר הגבול ואיך אני יודעת באמת מהו טוב בעבור מישהו אחר.

אני חושבת שאין תשובה אחת, כל בית והסיפור שלו, כל בעל חיים והצרכים הייחודיים שלו.

עם זאת אני מאמינה שבתוך התמהיל הייחודי הזה של להקה מעורבת חשוב שנקפיד ונזכור מספר דברים:

• לכל בעל חיים יש רצונות וצרכים ייחודיים.
• חופש, עצמאות, שייכות, ביטחון וצרכים נוספים מאוד שונים מאחד לשניה – חשוב להכיר אותם.
• נאפשר חופש, עצמאות וקיום צרכים בסיסיים לכל הפריטים בתוך התנאים המתקיימים (בתוך הגבול/ הגדר שמתקיימת).
• נבחן האם התנאים המתקיימים מאפשרים את החופש הנדרש.
• האם התנאים המתקיימים מטיבים עם כלל פרטי הלהקה.
• תמיד יהיו תנאים , הגבלות ומגבלות ונהיה אחראיים להכיר אותם, להכיר בהם ולשאוף לחופש היחסי והמיטיב בתוכם.

אני יודעת ובטוחה שכולנו נטעה שם לא פעם, אבל מתנחמת בכך שאני יודעת כי כל עוד יש בתוכנו את ההבנה כי לכל בעל חיים יש רצונות וצרכים ייחודיים, ומתפקידנו לאפשר חיים מיטיבים לכל פריטי הלהקה – כולל אותנו, יהיה לנו יותר קל לפעול ולבחון את הפעולות שלנו.

יהיה לנו יותר קל לפעול ולבחור כאשר יש נר לרגלנו המזכיר לנו את מטרת הפעולות שלנו – האם הן עוסקות בלהפוך את בעל החיים להיות יותר או פחות הוא,
האם הן באות כדי לאפשר לו ולנו לחיות מתוך הדדיות. 

ותמיד נזכור שכל עוד בעלי החיים חיים איתנו עלינו האחריות לרווחתם.

אינני קוראת כאן לחופש מוחלט, אלא להכרות בצרכים הייחודיים של כל פרט בלהקה המעורבת.

מקווה שקיבלת ערך, אם יש לך בקשות לטיפים ספציפיים אשמח לשמוע – אפשר לשלוח לי לכאן