זה נכון, מתוקף העבודה שהם חיים אתנו יש לנו אחריות כלפיהם – אנו מחליטים בהמון המובנים ולפעמים גם נדרשים להחליט אם להאריך חיים או לא. 
במפגשים שהיו לי עם בעלי החיים והאנשים המגדלים אותם לא פעם בעל החיים היה מוכן לסיים את חייו ורק חיכה שמי שלצידו יהיו מוכנים גם. 
פעמים אחרות  בני האדם כבר היו מוכנים לפרידה רק לבעל החיים היה עוד דבר מה להשלים.
ולפעמים בעל החיים בכלל לא היה עסוק בסיום חיים – הוא פשוט נהנה מהמצב הקיים.
אני זוכרת שפגשתי פעם כלבלב קטן ומבוגר מאוד.
רציתי לכתוב שהוא היה מקסים, אבל זה היה מטשטש את ההבנה שהכלב הזה כבר לא תפקד כמעט בשום צורה: הוא כבר לא ראה, לא שמע, לא הלך, לא הריח ולא זז לבד, בקיצור הוא היה סיעודי לחלוטין.
אבל, הוא ממש ממש לא רצה לסיים את חייו. כמה מפתיע כל פעם מחדש לשמוע את בעל החיים ולא את המחשבות שלנו. אני בטוחה שחלק מאיתנו שקראו את התיאור של מצב הכלב חשבו שהכלב סובל ושעושים לו עוול בכך שמשאירים אותו בחיים.
אבל הכלב רצה להישאר!
הוא הרגיש כי עצם נוכחותו מביאה ערך רב לבני המשפחה, וכן… הוא המשיך להפיק הרבה הנאה מהיחס שקיבל.
אני זוכרת שסיפרתי זאת לבחור שגידל אותו והוא צחק צחוק גדול ואמר – אבל הוא לא קולט כלום… באיזו צורה הוא נהנה מהחיים???
עם זאת. הבחור לא שקל הרדים אותו, ויותר מכך גם לא הייתה לו התלבטות. 
הוא טיפל בכלב עם כל המשפחה מחשבה על הרדמה  לא באמת עברה בראשם.