כשהשקט מזמין את ה’פתאום’

הדברים שמתפרקים כשהרגיעה מגיעה

ביום שלישי האחרון השתתפתי ביום עבודה מרוכז של רכזות פרויקט “מעטפת”, שמלווה משפחות שכולות מאז ה-7.10 ומתקרב לסיומו. נפגשנו בתל אביב כדי לעבד את תהליך הפרידה – מהמשפחות, מהתפקיד, ומהחבורה המופלאה הזו של נשים, שכל כך שונות אחת מהשנייה וכל כך מחויבות, והפכו עבורי לעוגן בתקופה כל כך סוערת.
בסיום היום הדרמתי לאשדוד. איך אפשר בלי קצת דרום? זו הרי השיגרה שלי בחודשים האחרונים.
הפעם נסעתי לפגוש את הבן שלי שיצא שוב מהבסיס, רק כדי שאמא תוכל לחבק אותו…
בדרך חזרה, עליתי לרכבת, ושם התיישבה לראשונה ההבנה – אנחנו עומדים בפני הפסקת אש בצפון.
הבנתי שזה עומד להיות הלילה האחרון של בומים, וכדרכם של רגעים אחרונים – יצא לי להכיר מקרוב את השטיחון הכחול עם הנקודות ברצפת הרכבת, בזמן שרקטות עפות ויירוטים מרעידים את החלונות. בעודי שוכבת וחושבת כמה זה “נעים”… או לא נעים לשכב על שטיחון ברכבת, אני מזכירה לעצמי שיום אחד זה יהפוך לסיפור משעשע לספר.
הגעתי הביתה. הלילה, שהיה מעוטר בבומים, הסתיים, ובבוקר הגיע השקט.
אני יודעת שיש לנו עוד הרבה דברים לא פטורים. אני זוכרת, כמו כולנו, את 101 החטופים. אבל בבוקר של יום רביעי קמתי עם יותר אוויר בריאות.
בקבוצות האזוריות כבר התעוררה תכונה משמחת סביב ארוחות חגיגיות – לפלוגות שחוזרות, מחלקות שמסיימות פעילות, ותוכניות מי מביאה מה ומתי. התרגשתי עבור כל המשפחות (ואני כמובן איתן)שהבנים שלהם חוזרים הביתה, מי לאישה ולילדים, ומי לבסיס – אבל לפחות בתוך גבולות המדינה.
והיום עצמו היה שקט. לא בומים, ולא חטיפים לכלב כי הוא מזנק מכל הד מרוחק מצפת, ראש פינה, חיפה או מירון. ג’יפסי, הכלב שלי, הצליח סוף סוף לנשום. ואני? נשמתי איתו.

כשהשקט מזמין את ה”פתאום”

כולנו מכירים את התחושה הזו – רגע אחרי שאנחנו נושמים לרווחה, מגיעות ההפתעות. פתאום התקשרו מהיישוב: “הכלב שלך רץ אחרי מכוניות? הוא מחוץ לחצר!” מה שלא קרה חודשים. פתאום מצאתי את עצמי פחות סבלנית, מין אדוות של עייפות וסערה פנימית שלא הורגשה עד עכשיו. פתאום פגשתי חוסר סבלנות וזיק של עצבנות.
זה לא בדיוק “פתאום”, כמובן. מדובר במנגנון מוכר – כשאנחנו נכנסים לרגיעה, הגוף והנפש מתחילים לעבד את מה שהתחבא בין השורות.
המשבר אולי נגמר, אבל העבודה רק מתחילה. אוווף למי יש כח, אבל זה בדיוק כמו בתים שסוף סוף אפשר לחזור אליהם. לצד השמחה לחזור אליהם מגלים את העזובה: עשבים שוטים ודיירים חדשים כמו עכברים או חרקים, חללים וחדרים שזקוקים לטיפול עמוק. כך גם בלב שלנו. כשאנחנו חוזרים לשגרה, משהו מאותת למערכת: “עכשיו יש זמן לטפל בכאב.” הכאב שהיה דחוף פחות, אבל חשוב לא פחות.

כשדברים צפים: למה זה קורה?

במהלך תקופות קשות, אנחנו עוברים למצב הישרדותי. רגשות שאינם דחופים נדחקים הצידה כדי להתמודד עם מה שדורש פעולה מיידית. כשהרגיעה מגיעה, הגוף והנפש סוף סוף מקבלים את הרשות לשחרר.
אנחנו לא לבד. בעלי החיים שחיים איתנו מגיבים לשינוי, אולי לא בדיוק באותה צורה, אבל אחרי שהיו עסוקים בעניינים כמו בומים, פחדים, שינויים והסתגלויות – כשהם מרגישים שהסכנה חולפת, כשהם חוזרים לבית, גם אצלם נוכל לפגוש התנהגויות אחרות, חדשות או ישנות. וכמובן, הם מגיבים לא רק למצב החיצוני אלא גם לשינויים הפנימיים שלנו.

כלים להתמודדות: לנו ולחיות שבחיינו

1. לקבל את השקט עם חמלה
   שקט מביא איתו לא רק הקלה, אלא גם התמודדות. הכרה בכך שזה חלק מהתהליך עוזרת לא להילחץ.
2. מקום לרגשות
   לרגשות שלנו ושל בעלי החיים שחולקים איתנו חיים. אם הכלב או החתול מגיבים בצורה יוצאת דופן, נסו להבין מה הם חווים. היו קשובים למסרים הלא מילוליים – בדיוק כמו שאתם מקשיבים לעצמכם.
3. טפלו בקשיים “שצצים”
   זה הזמן לנקות את ה”עשבים השוטים” – לבדוק למה הכלב פתאום בורח או למה אתם חשים עייפות פתאומית.
4. שגרה של חיבור
   מספיק רגע של חיבוק, ליטוף, או מבט אוהב כדי להזכיר לכולם – גם לכם וגם להם – שאתם כאן יחד.
5. הומור
   גם כשאנחנו מוצאים את עצמנו על רצפת קרון הרכבת, זה עוזר לזכור שבעתיד זה יישמע כמו סיפור טוב.

לרפא באהבה

ולמרות תחושת השקט שמתחילה לחלחל, כולנו יודעים שהדרך עוד ארוכה. יש לנו תהליך ריפוי עמוק לעבור, כפרטים וכקהילה, וכמדינה שנושאת איתה כל כך הרבה כאב ותקווה. זו עבודה שדורשת מאיתנו סבלנות, חמלה והתבוננות פנימה, אבל אני מאמינה שיש לנו את הכוח לעשות זאת – יחד.
הקשר עם בעלי החיים שלנו הוא תזכורת מופלאה לכך. גם כשזה לא תמיד פשוט, הם מראים לנו שוב ושוב את הערך של אהבה, נוכחות והקשבה. בתוך כל התהליכים, הם כאן – כמקור לנחמה, לצחוק ולחיבור שמרפא אותנו בדרכים שלא תמיד נוכל להסביר במילים.

שתהיה לכולנו שבת של שלום
מברכת ומתפללת לימים טובים
מוריה בן דרור

אני שולחת את הפוסט הזה כל יום שישי בקבוצת ווצאפ שקטה
הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – “שפה אחת בשישי” מכאן  
אפשר כמובן להעביר את הקישור לפוסט או לקבוצה