- כשהדברים מתפרקים

מייל בשישי

שבוע שעבר שכתבתי כאן, זה היה לפני החג.
את מחשבותיי ורגשותיי בנוגע לחג כתבתי בפוסט בפיסבוק, אני שמה קישור אליו בתחתית המייל.
כאן במייל בשישי שעבר כתבתי על הקשר בין המתח שלנו למתח של בעלי החיים,
מה שלנו מה שלהם איפה זה מסתבך ואיפה זה מתבהר, היום נמשיך משם 😊
מזכירה לכל מי שרוצה לעבור לקרוא את המייל בווצאפ – אפשר מכאן

לפעמים דווקא כשהדברים מתחילים להתייצב הכל מתפרק

טוב, הכותרת קצת דרמטית אבל יש משהו במסלול הזה של התייצבות ופירוק שרציתי להתייחס אליו.
לא פעם קורה לנו שאחרי תקופה ארוכה של מתח וקושי, סערה גדולה, או אפילו אחרי בעיה שנפתרה, בדיוק שמגיע הרגע הזה שהישיבה על הספה נהיית יותר נינוחה שיש הרגשה שאפשר לעצור ולנוח… אז משהו או מישהו מתחיל להתפרק לנו.
(אוווף, דווקא עכשיו??? אי אפשר קצת שקט???)
הרבה פעמים דווקא כשיש תחושה שלא צריך להיות בתשומת לב מוגברת ולהחזיק פאסון, פתאום הדברים מתחילים להתפרק, אם סביבנו ואם בתוכנו.
זה יכול לקרות לנו או לקרובים לנו אבל בגלל שבחיות עסקינן, אדבר עליהם או עליהם ועלינו.

***לפני שנתחיל, אזהרת מסע: אינני רופאה, אני משתפת כאן ההבנות ונקודת המבט שלי.
כך או כך הבנה אינה פותרת אותנו מהחשיבות לבדוק את בעל החיים ומהאחריות שלנו כלפי בעלי החיים שחיים איתנו.

דוגמני מהבית

אומנם החיים לא חזרו למסלולם, ובטח לא שהכל מתייצב. אבל אצלי בחיים הפרטים בכל זאת משהו מקבל צורה ומסלול.
אני חוזרת לשגרת המיילים, אני עובדת על קורס חדש, אני מוצאת את השביל שלי בין העשייה בשפה אחת והעשייה במדינה.
והנה, דווקא שאני מרגישה שיש לי במרחבים האלו יותר שקט, דווקא שאני נשענת לאחור על הספה ונותנת לריאות להתמלא אויר ואני מרגישה שיש בהן יותר מקום, דווקא אז שניים מהחתולים שאיתי מפתחים קרחצנים…
האחד עם בעיות במערכת העיכול, השני עם בעיות בעיין ויש תחושה ששוב צריך להתגייס, הפעם עבורם.
אז מה בעצם קורה?
הרבה פעמים גם אנחנו וגם בעלי החיים מחזיקים, זו הבנה של הגוף, של המערכת. זו לא החלטה מודעת, אלו מנגנוני ההישרדות – מחזיקים כל עוד צריך.
במצבי קיצון הרבה פעמים אנו מתפלאים – איך הילדים יודעים איך להתנהל, איך כולם מצליחים להתמודד כל כך יפה, ואז שהסערה חולפת, שאפשר לנשום פתאום זה יוצא…
הפירוק הזה בעצם מגיע כשאפשר, או אם נרצה הוא הדרך לנקז החוצה את כל מה שנאגר.
גילוי נאות… לפניהם אני הייתי חולה בערך חודש 😊

מה יש להם?

באחת השיחות עם הילדים הם הביעו דאגה כלפי החיות, זה הלחיץ אותם שהם “מתפרקים לנו”
אז ברור שלקחתי אותם לבדיקות והם מקבלים טיפול, אבל מנקודת המבט שלי ראיתי שיש כאן התקדמות ולא נסיגה, שהם לא מתפרקים לנו במובן השלילי אלא שמספיק בטוח להם עכשיו, והנה זה יוצא, אני ראיתי בזה סימן טוב.
הרבה פעמים החולי או ההתפרקות מפחידים ומדאיגים אותנו, גורמים לנו להילחץ ולהידרך שוב, אבל בעצם, לא פעם הם מספרים לנו שכנראה עברנו את הפיק, את המשבר או הקונפליקט הפנימי ואולי הם מספרים לנו שאפשר לתת לדברים לצאת. שעכשיו מספיק בטוח…
(יש את התפיסה שעומדת מאחורי “הרפואה החדשה” בנוגע לחולי והחלמה, שווה להכיר).

פעם כך ופעם אחרת

נכון, לא תמיד המסלול נראה כך – זה תלוי בכל כך הרבה דברים:
בבעל החיים, במערכת היחסים, ב”מה כבר יש לו בכיסים” ובעוד הרבה גורמים.
למשל ג’יפסי (טוב הוא לא מסוגל שאכתוב על בני הבית ולא אזכיר אותו…)
אז ג’יפסי, כשאני חוזרת למסלול שלי – הוא חוזר לשלו.
הוא באמת דוגמא למסלול אחר. לשיקוף אחר ולתגובה אחרת.
וזה מחזיר אותנו למבנה האישיות:
יש את המבנה האישיותי של בעל החיים, מבנה אישיותי שמלווה אותם. אפשר לעבוד עם המבנה, להרחיב גבולות ואפשרויות אבל מבנה האישיות תמיד שם.
אם נכיר את המבנה הזה נוכל יותר בקלות לדעת – באופן צופה ואינטואיטיבי – מה עובר על בעל החיים:
האם אנו רואים משהו חדש שמתפתח או התפרקות של ישן.
לא תמיד נצליח “לאבחן” בשביל זה יש אנשי ונשות רפואה.
המטרה במילים אלו אינה להגיע לאבחון מדויק, אלא להזמין אותנו להסתכלות רחבה, במקום להסתכל רק על הנקודה. להזמין אותנו לצפות ממידת רוחק בצירוף האינטואיציה והכרות עם עצמנו, עם בעל החיים ומערכות היחסים ולהסכים לראות מעבר ל “מחלה”.