לכתוב בין הימים

“יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב”

אני כותבת לנו רגע לפני שיום כיפור נכנס.
בדרך כלל אני משתדלת לכתוב יום לפני, אבל האינטנסיביות של הימים האלו לא מאפשרת לי.
כאילו מה שרלוונטי ברגע כבר לא רלוונטי אחרי יום. ובכל זאת, הכול כל כך רלוונטי ובו זמנית כל כך לא.
כשהתחלתי לנסות ולכתוב, גיליתי שקשה לי למצוא את המילים.
התחושה הזו שהעולם משתנה לנגד עינינו, שכל כך הרבה קרה מאז ראש השנה האחרון ועד עכשיו, משאירה אותי לפעמים ללא מילים. מחזיקה אותי בין הקצוות של פליאה – סקרנות – פחד ותקווה.
בהמשך אשתף אותך בפרויקט בו אני לוקחת חלק – מפגשים של תקווה.

יש בי פער בין הרצון לכתוב על תקשורות עם בעלי החיים, על כלים לעבודה איתם לבין הרצון לתת מקום למציאות היומיומית של כולנו. לתת לה נראות והסכמה בתוך היומיום שלפעמים מסתיר את מה שקורה בפנים.
היום אני כותבת מכתב אישי והוא מדבר על קושי ועל תקווה.

יומיום

במהלך הבוקר, כשיצאתי להביא את הבת שלי מהבסיס כדי שתישן כמה שעות לפני שהיא חוזרת למשמרת הלילה שלה, התבשרתי על חשש לחדירה במועצה שלנו וכבישים סגורים.
התלבטתי אם זה עוד משהו שבסוף נתרגל אליו.
נסענו שתינו חזרה הביתה. הבן הגדול שלי תמיד מסתכל בנסיעה על השמיים, מחפש ציפורים.
הוא מאוד אוהב אותן, מכיר כל שם וצורה ומקור.
גם אנחנו הצטרפנו אליו, ומסתכלות לאחרונה הרבה לשמיים, אבל ממש מהסיבות הלא נכונות 😊
כשהתקרבנו למושב, המבט של שתינו לכד ציפור גדולה דואה לעברנו, וסיננו אחת לשנייה:
“זה לא זמן לדאות עכשיו, תנפנפי בכנפיים שנדע שאת ציפור!”
ופרצנו בצחוק על המציאות שבה כולנו חיים.

חופש

בראש השנה נסעתי עם המשפחה ליומיים בדרום המאוד מאוד שקט.
טוב, אם לדייק: נסעתי עם אחותי ומשפחתה. במשפחה שלי היינו אני ובני הבכור.
השניים האחרים נשארו בבסיסים.
אחד מהם הזהיר אותי כבר כשסגרנו את המקום במדבר (דרך אגב – “רותמס” בפארן מומלץ מכל כך הרבה בחינות).
הוא אמר לי: “מאמו, זה חגים – רוב הסיכויים שלא יהיו יציאות.” והוא צדק.
לבושתי, בדרך לדרום הודעתי לו שאני מחוץ לשער של הבסיס, וכולם היו צריכים לעצור את האימונים כדי שהוא יצא ואוכל להגניב חיבוק וברכה.
מה לעשות, הייתי חייבת להסתכל לו בעיניים, לחבק אותו, לברך אותו לשנה החדשה.
…בעיקר לחבק אותו… אז חיבקתי, ננזפתי, והמשכנו.
צרפתי לנסיעה הא-ר-ו-כככה גם את ג’יפסי.
ידעתי שגם עם דוג סיטר מקסימה לידו הוא לא יצליח להתמודד עם הבומים כשאני לא לידו.
השקט במדבר הפתיע אותי. כמעט היה אפשר לחשוב שאין מלחמה.
בתוך השקט המדהים הזה, צפו ועלו להם החששות המודחקים – החששות על הבן הלוחם שחיבקתי בידיעה שהוא תיכף נכנס לפעילות, על החיילים שבפיקודו, על הבת בבסיס המטווח ועל החיים בכלל.
התלבטתי מה עדיף – להיות בשקט הזה בלי בומים, בלי אזעקות, בלי רעשי מלחמה ועם דאגות שעולות וצפות על פני השטח, או להיות באינטנסיביות של עשייה עם אופציה להדחקה טובה דייה?
אין לי תשובה. כל אחד לפי מה שנכון ומיטיב איתו ברגע הספציפי בחייו.

שנה
בין ראש השנה לכיפור, בחשבון הנפש הפרטי שלי, אספתי כמה דברים שקרו השנה ואני רוצה לשים עליהם את האור:

לגיטימציה חדשה
אני מרגישה שהלגיטימציה לאנושיות שבנו גדלה השנה: לשבריריות שבנו, לכאב, להסכמה להיות בלי מסכות.
למדנו לתת לכאב מקום: פתאום זה בסדר לבכות בשידור חי, ברחוב, בדרך לסופר, באוטו או מי שנמצא באוטו לידי. יש לגיטימציה לרקוד בתוך השכול או לבחור במסיבת אזכרה.
זה הפך להיות בסדר להרגיש שבור, הקושי והכנות נכנסים לחיים שלנו, וגדלה הקבלה וההבנה שמתוך השבר, מתוך הפגיעות, יש לנו את הכוח להתחבר זה לזה.

חיבור חדש
אנחנו פתוחים יותר למגוון המרתק של כל ה”שבטים” המרכיבים אותנו.
השנה גדלה הפתיחות להתחבר ולהכיר. להכיר בשונות ואת השונות ולהסכים להיות ביחד כמו זר פרחים מלא בשונויות ויופי וקוצים. יש מרחב רחב יותר לשמור על המקום האישי של כל אחד מאיתנו, ולצד זה לדעת שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר.
(נכון, יש את הקצוות ואת הקיצון, אבל כרגע אני בוחרת לא להתייחס אליהם).

סולידריות חדשה
נראה שהשנה לימדה ומלמדת אותנו לעשות ג’אגלינג של סולידריות.
בכל רגע נתון יש לא מעט “כדורים” עם בקשה של סולידריות באוויר:
סולידריות עם תושבי העוטף, עם משפחות החטופים, עם משפחות הנרצחים, סולידריות עם משפחות השכול, עם החיילים, עם משפחות המילואימניקים, עם המפונים ועם אלו שלא התפנו וחיים באזור מלחמה. ובטח שחכתי כמה…
הכדורים האלה של הסולידריות נמצאים כאן כל הזמן. אנחנו לומדים להחזיק כדור אחר, אולי אפילו כמה, ולראות שלא יפלו לנו על הרצפה.
משימת גמישות וקשב לא פשוטה.

סליחה חדשה
אני פוגשת הרבה בקשות סליחה לאורך השנה הזו.
גם בתוכי פגשתי בקשות סליחה רבות, למשל סליחה מקהילות שלמות שלא הכרתי או החזקתי את הקשיים שלהן בתוכי.
בקשת הסליחה אפשרה לי לצרף את “הכדור” שלהן לסל הכדורים שהתמלא, ודווקא נתנה לי מרחב גדול יותר בלב להחזיק סולידריות עם כל כך הרבה קהילות, ולא להרגיש את כובד המשקל.
הסליחה הזו מלמדת אותי להיות קשובה יותר, צנועה יותר ופתוחה ללמידה.

תיכף מגיע יום כיפור, ולפני שהוא נכנס, אני שולחת לכולנו ברכה מעומק הלב:
מי ייתן והשנה הזו נצליח להחזיק בתוכנו את הסולידריות, להמשיך להיות פתוחים, וכשיש צורך – לבקש בכנות ובצניעות סליחה – מעצמנו, מהסובבים אותנו ומכל מי שנמצא בלבנו.
שנה של סליחה, של חיבור, ושל תקווה.
שנה בה כל החטופים חוזרים הביתה במהרה
גמר חתימה טובה – מוריה

בין אופטימיות לתקווה

אני לוקחת חלק ומנחה מפגשים בפרויקט “בין אוקטובר לשמחת תורה”
שנה אחרי היום ששינה את החיים של כולנו, תנועת הרבעון הרביעי יוצאת בפרויקט מפגשים מיוחד.
המפגשים לא יעסקו בתנועת הרבעון אלא יאפשרו מפגש ותקווה.
במהלך המפגשים נשמע עדויות מהשבת השחורה ונעסוק יחד בכאב, תקווה ובאחריות שלנו ברקע השנה שעברה עלינו כעם, ועם הפנים קדימה.
אם אתם מחפשים דרך לציין את הימים האלה – החודש יתקיימו כ – 500 מפגשים אינטימיים ברחבי הארץ
אפשר להירשם מכאן:
https://app.q4israel.org.il/october

הפוסט הזה נשלח כל יום שישי בקבוצת ווצאפ שקטה
הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – “שפה אחת בשישי” מכאן  
אפשר כמובן להעביר את הקישור לפוסט או לקבוצה