אנחנו אחרי החגים, והאמת שגם אחרי אוקטובר בפעם השנייה…
אני מוצאת את עצמי כל הזמן כותבת “אוקטובר” בתוכניות עתידיות. מתכננת קדימה ורושמת “אוקטובר” במקום נובמבר, דצמבר, שלא לדבר על ינואר.
עולה בי לאחרונה התחושה הוא שאם לא נקפיד, בלי לשים לב נתרגל לכך שהחיים שלנו הם מלחמה, חטופים, שכול והרס.
המחשבה הזו מזעזעת אותי. הרעיון שיש לנו את היכולת להתרגל בתודעה, בגוף, ואפילו ברגש למציאות כזו הופך אותי מבפנים.
הרבה פעמים אני מלמדת שסבל הוא חוסר הסכמה עם המציאות. אני מלמדת את זה בהקשר לדומה ולשונה בין בני האדם לבעלי החיים. אני בד”כ אומרת שחיות בטבע לא סובלות כי הן לא מתווכחות עם המציאות. כן, קשה להן, כואב להן, עצוב להן – אבל סבל הוא משהו אחר. כמו שכתבתי, הוא נובע מאי הסכמה עם המציאות.
לראשונה בחיי, אני מוצאת שאי הסכמה עם המציאות היא מפתח לתקווה עבורי.
אני לא מתווכחת עם המציאות, היא מה שהיא, אבל אני לא מוכנה לתת למה שקיים להפוך לשגרה החדשה בתודעה שלי.
אני מקפידה לזכור במחשבה, ברגש, ובגוף שהמציאות יכולה להיות אחרת; אני מדמיינת אותה, מחזיקה אותה קודם כל בשביל עצמי אבל גם בשביל כולנו.
ביני לבין עצמי אני עומדת על כך שגם אם זו מציאות חיינו זמן רב – היא לא תהפוך להיות השגרה שלי. אני אמשיך להחזיק את האפשרות למציאות אחרת.
אני מאמינה בלב שלם שיש לנו יכולת להשפיע על המציאות, הן ברובד הרוחני והן ברובד המעשי.
עבורי הפוסט בשישי, המפגשים במועדון של “שפה אחת” והלימודים הם בניית בסיס יציב למציאות אותה אני רוצה להרחיב.
השבוע האחרון העלה בי מחשבות על ספק – דווקא בתחום הקרוב לליבי: התקשורת עם בעלי חיים.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה רגעים של ספקות, בחששות שזה “לא אמיתי”, וההפתעה הנעימה כשרואים שזה באמת עובד.
צעדים ראשונים
כחלק מהקורס, התלמידות מקבלות הזדמנות לתרגל עם בעלי חיים של מדריכות הקורס. החוויה בד”כ מתחילה, בחשש, התרגשות, התנגדות וספק מאוד גדול: האם נצליח ואם כן, איך נדע שלא דמיינו.
משם זה מתפתח לחוויה מרגשת עבורן ועבורינו– לגלות שהן מצליחות לקלוט פרטים, לראות את הבית, לתאר את אהבותיו של בעל החיים, בלי לפגוש אותו ובלי להיות בבית שלו.
ללמוד תקשורת עם בעלי חיים זה כמו ללמוד שפה חדשה, ושפה זו מתחדדת עם הזמן.
בהתחלה עושים טעויות, מגששים ומנסים לפרש את הסימנים הקטנים. בהדרגה זה נעשה ברור, ובסוף השפה זורמת. כמו כל שפה – זה דורש זמן, פתיחות, ואמונה עצמית.
צעדים יציבים
מזה תקופה, אנחנו במועדון של “שפה אחת” מלווים כלבים מכלביה אי כאן בארץ. בכל פעם אנו עובדים עם כלב אחר – מצד אחד כדי להכיר אותו ולתרגל תקשורת, ומצד נוסף, כדי לנסות לעזור לו ולפתור קשיים ומורכבויות.
הרבה פעמים אני מסיימת את המפגש עם סימן שאלה, האם נצליח לייצר שינוי לטובה.
הפעם עבדנו עם כלבה מתוקה במיוחד (אפשר לומר זאת על כמעט כל אחד מהם). היא רגישה מאוד ומגיבה בעוצמה לכל מה שקורה סביבה. במהלך התקשורת איתה עלו כמה סיבות להתנהגות שלה. בנוסף לניסיון להבין את המקור של אותה התנהגות, כיוונו גם לשינוי: איך נוכל לסייע לה להגיב בצורה רגועה יותר – גם עבורה, כיוון שנראה שזה מקשה עליה, וגם עבור שאר הכלבים והצוות.
כמו שכתבתי בפוסט הקודם, להבין את הסיבה זו רק ההתחלה, ולכן המשכנו לבדוק דרכים לשנות את ההתנהגות. אם ידענו שניצור שינו? לא. אם היה שם ספק? כן, כרגיל, ככה זה בתקשורת.
כעבור כמה ימים קיבלנו מהכלבייה תמונות, סרטונים, ושיתוף משמח: הכלבה נראית נינוחה יותר. גם כאשר ההתנהגות עדיין מופיעה, היא נעשית בעוצמה פחותה ונמשכת זמן קצר יותר. נכון, ההתנהגות לא נעלמה, אבל היא בהחלט פחתה. איזו שמחה!
צעד קטן או מאיפה להתחיל
לעיתים, הקסם מתרחש דווקא בתשומת הלב שלנו. כשאנחנו מבחינים בשינוי קטן ומתמקדים בו, אנחנו מאפשרים לבעל החיים להעצים את השינוי. אם נגיד “זה לא עבד כי זה לא מושלם,” למעשה נבטל את המוטיבציה של בעל החיים להמשיך להתאמץ.
זה מזכיר ילד שלומד לקרוא, ללכת או לדבר – אנחנו מעודדים אותו, מתרגשים איתו ורואים את ההצלחה, גם אם זה רק צעד ומייד אחריו מגיעה נפילה, גם אם הוא קרא רק חצי מילה.
תשומת הלב למה שקורה מאפשרת לראות את השינוי שמתחיל ולקדם אותו לשינוי מלא יותר.
והספקות?
כן, הם קיימים ומוכרים, והם גם לא הולכים לשום מקום, אולי רק מתמעטים.
זה מזכיר לי שאלה שתמיד עולה בקורסים, במיילים, במפגשים
“איך אני יודעת אם מה שקלטתי בתקשורת הוא באמת מידע מבעל החיים או שהוא הדמיון שלי” ?
בדרך כלל, לשאלה הזו מתלוות שתי תגובות:
הימנעות – אם אינני יודעת להבדיל בין אמיתי לדמיון, אז לא אעשה זאת.
שתיקה שנובעת מהגדלת הספק – אז לרוב לא נאמר מה שעבר לנו בלב, בראש או בגוף בזמן התקשורת.
התשובה שלי:
אמרו את מה שעלה בלי לסנן – ואז תדעו. אם אין לך היכרות קודמת עם בעל החיים, איך אפשר לדעת אם המידע נכון או לא? מי שידע באמת הוא מי שחי עם בעל החיים, ולכן הכלי החזק ביותר ללימוד תקשורת הוא לשתף את מה שהגיע אלינו.
הדרך ארוכה היא ויפה
התקשורת יכולה להילמד מהר, אבל האמונה בה דורשת תרגול ואומץ לומר את מה שקיבלנו.
אני זוכרת את עצמי בתחילת הדרך, את החוויות הראשונות שלי בתקשורת עם בעלי חיים. התחושות של “זה לא יכול להיות”, הבושה והמבוכה להגיד מה עלה בי כי אולי (בטוח) זה לא אמיתי. כל פעם שהעזתי, גיליתי שזה לא “סתם בראש שלי.”
ההפתעה לגלות שזה נכון ולא פרי הדמיון שלי היא זו שנתנה לי את האומץ להתגבר על הספק ולהמשיך.
אם יש לך סיפורים על רגעים בהם הצלחת “לצלוח” את חומת הספק ולהאמין במה שקלטתם, גם אם היה נדמה שזה לא אמיתי אשמח לקרוא.
שתהיה לכולנו שבת של שלום
מברכת ומתפללת לימים טובים
מוריה בן דרור
אני שולחת את הפוסט הזה כל יום שישי בקבוצת ווצאפ שקטה
הצטרפות לקבוצת הווצאפ השקטה – “שפה אחת בשישי” מכאן
אפשר כמובן להעביר את הקישור לפוסט או לקבוצה
