הרבה פעמים התנהגות של החיות שאתנו נראית לנו בלתי ניתנת לשינו.
אם זה חתול שמשתין בכל הבית, תוקפנות אצל הכלב, נביחות בלתי פוסקות, או כמו בסיפור הזה כלבה מתוחה, כל כך מתוחה שהתמוטטה.
לא פעם כשהמצב כל כך קשה אנחנו ניתן כותרות כמו חרדת נטישה, או הגדר אחרת שלא תמיד תהיה נכונה.
מי מה מו
את סיגל אני מכירה כי היא למדה איתי תקשורת. את אינגה אני מכירה כי היא של סיגל.
סיגל פנתה אלי לעזרה:
אינגה הכלבה עברה התמוטטות והווטרינר אבחן שלכלבה יש אדיסון: מחלה שמצריכה טיפול תרופתי יקר לכל החיים ונגרמת בעקבות מתח.
והרי הכלבה כל כך מתוחה אז זה נראה מאוד הגיוני…
אחרי שסיגל ראתה את אינגה קורסת, ההכרות שלה עם החיים המאוד מתוחים של אינגה גרמו לה לא להיות בטוחה אם אינגה בכלל רוצה חיים כאלו.
מכיוון שסיגל במועדון של שפה אחת יוצא לנו לדבר אחת לכמה שבועות, ואני שומעת את סיגל כל הזמן מתלבטת מה לעשות עם אינגה. איך ניתן לעזור לה ומה יהיה טוב עבורה.
השאלה המרכזית שהעסיקה את סיגל הייתה: האם ניתן להוריד לאינגה את רמת המתח.
מתוך מחשבה שאם ירד המתח אולי לא תצטרך את הטיפול התרופתי היקר ואפילו ותוכל להשתקם.
תקשורת ראשונה – הזוי
נכנסתי לתקשורת עם אינגה כדי לראות האם ניתן לעזור לאינגה להוריד את רמת המתח.
השינוי היה מידי. או כמו שסיגל כתבה לי “הזוי”…
השינוי החזיק כשבועיים ואז לאט לאט אינגה חזרה למצבה המוכר, התנהגות של כלבה מאוד מאוד מתוחה.
מתוך מחשבות והתלבטויות עולה שוב שאלה לא פשוטה: האם אינגה רוצה להמשיך לחיות במצבה הנוכחי.
הפעם ביקשתי שניפגש שתינו ונעשה שתינו תקשורת עם הכלבה.
למה? מכיוון שסיגל למדה תקשורת. היא בד”כ מקבלת מיידעים מדויקים היה לי חשוב שנהיה שתינו יחד לקבל מידע בנושא כל כך חשוב.
תקשורת שניה – “האם אפשרי שזה תמיד יהיה כך”
התקשורת שלי עם אינגה:
בתחילת התקשורת פגשתי כלבה עייפה, כל חייה מתח אחד גדול ואין לה באמת רצון להמשיך כך את חייה.
המשכנו לשוחח, אחרי פתיח שהיה נראה כמו בחירה ברורה, אני מפנה את אינגה לאותם שבועות בהם הרגישה הקלה, ושואלת אותה אם לא תרצה לחיות כך, כמו באותם ימים רגועים.
היא נראת מאוד מופתעת וכמו שואלת אותי: “האם אפשרי שזה תמיד יהיה כך”?
נקודת המוצא שלה לחיים הייתה שאין בכלל אפשרות לחיות חיי רגיעה ונינוחות באופן קבוע.
כשאינגה מבינה כי יש אפשרות כזו יש שם רגע של פליאה מהול בהתרגשו ופתיחות.
אינגה מהוססת אבל מסכימה לנסות.
בנוגע לתרופות היא מביאה קול חד משמעי – “אני לא מעוניינת!”
ואם לא הבנתי היא חוזרת – “אני לא מעוניין בטיפול התרופתי”. אני שואלת על טיפול אלטרנטיבי, כי אני יודעת שסיגל התחילה לברר ומקבלת מאינגה שהיא פתוחה לנסות.
אני מצדי אומרת לה שלדעתי היא תצטרך תמיכה וכי אני חושבת שטיפול אלטרנטיבי יעזור.
כמובן שאני לא רופאה, וגם הכלבה לא רופאה, וכמובן שתמיד יש גם את זכות הבחירה למי שמגדל את בעלי החיים.
בסיום התקשורת המשותפת דיברנו על מה שכל אחת מאתנו קיבלה והעליתי את בקשותיה של אינגה.
סיגל החליטה שלא לתת טיפול תרופתי ולכת לאבחון אצל מטפלת אלטרנטיבית ומשם להמשיך.
אחרי השיחה הזו סיגל שולחת לי הודעה, כותבת לי שאינגה מאוד רגועה ובאה לבקש ליטוף ומגע ונשארת לידה לפחות רבע שעה (שעתים לפני כן היא כרגיל לא הייתה מוכנה להתקרב, חששנית ומתוחה כמוכר).
המשך טיפול
באבחון שנעשה לאינגה אובחן שאין לה אדיסון, אומנם קריסת האיברים היא אכן תולדה של המתח בו אינגה נמצאת אבל בטיפול נכון ואיזון של צמחי מרפא היא יכולה לצאת מזה.
אחרי כמה ימים סיגל כתבה לי שוב שאינגה נינוחה ורגועה. ומשיכה לעדכן.
כמובן שסיגל קוראת לזה “הזוי”, ואני מתקנת אותה “מופלא”.
ודבר נוסף:
ממש חשוב לי להגיד שבנוסף לתקשורת עם אינגה ולטיפול שהיא מקבלת, סיגל עושה עבודה מדהימה עם הכלבה.
עבודה יומיומית: גם ברובד הפיזי וגם ברובד של בניית מרחב של נוכחות דרך תקשורת.
תודות
ביקשתי רשות מסיגל לכתוב את הסיפור שלה ושל אינגה.
סיגל הסכימה בחפץ לב. היא כתבה לי כמה חשוב שאנשים יידעו על השינוי המשמעותי ועל היכולת של בעלי חיים להחלים ולחיות חיים טובים, ומניסיונה כמה חשוב להקשיב להם, בטח בצמתים כל כך משמעותיים.
תודה רבה לסיגל ולאינגה.
